אלא שאיראן לא שיתפה פעולה עם התוכנית. הסכם הגרעין לא בישר שינוי באינטרסים של איראן בהקשר הגרעיני או בכוונותיה לטווח הארוך. המנהיג העליון הבהיר שהמשטר אינו מעוניין בגילוי כלשהו של שיתוף פעולה עם ארצות הברית מעבר לנדרש סביב הסכם הגרעין. ההימנעות של ממשל אובמה מכל תגובה לפעולותיה של איראן הייתה מאוד נוחה לה - לא כפתיח לשינוי ביחסים הבילטרליים, אלא כביטוי לחולשה אמריקאית, שאפשר לנצלה לקידום מטרותיה של איראן ולחיזוק מעמדה האזורי. בכל פעם שהממשל לא הגיב להתגרות איראנית, כושר ההרתעה של איראן התחזק, והכושר המקביל של ארצות הברית ספג עוד מכה.
אף שהממשל פעל כפי שצריך, הופנתה כלפיו ביקורת בתוך ארצות הברית, בטענה שהרטוריקה מתלהמת. אבל תגובה למדינה תוקפנית ומתגרה כמו איראן מחייבת הצהרת כוונות ונחישות. ודווקא האיום הלא מפורש של הממשל שידר מסר הרתעתי ללא התלהמות. יסוד ההרתעה מתבטא בכך שאיראן לא יודעת איזו פעולה מתגרה מצדה תגרור איזו תגובה אמריקאית, וביטחונה העצמי מתערער. וזו תוצאה רצויה.
אין, כמובן, אסטרטגיה נטולת סיכונים, וברור שאיראן יכולה להמשיך להתגרות ולהביא את הדברים לכדי עימות של ממש. אבל החלופה של לא לעשות דבר תאפשר ואף תעודד את איראן להתחזק עוד ועוד, ובסופו של דבר לא יהיה אפשר לעצור אותה ללא עימות עם פוטנציאל נזק גדול לאין שיעור. או שתגיע לנשק גרעיני ולא יהיה אפשר לעצור אותה בכלל.
שינוי הכיוון בגישה כלפי איראן מבורך, אם כי מוקדם מדי לקבוע את סיכויי ההצלחה לטווח הארוך. ההצלחה מחייבת שתשומת לבו של הנשיא תמשיך להיות ממוקדת בצורך לעצור את איראן. ממשל טראמפ יצטרך בהקשר זה גם לבחון את שאר החלקים בפאזל המזרח־תיכוני, ובעיקר את ניהול יחסיה של ארצות הברית עם רוסיה.
התרעות פיקוד העורף