לא אוהב לקרוא ספרים. לא גאה בזה אבל גם לא מתבייש. זה לא אומר שלא קראתי כמה אבל עקרונית – לא מחבב ספריות, לא ארבע במאה ולא יד שנייה. אף פעם לא הוקסמתי מריחו של קלף הכריכה או מניחוחו של מדף רעוע המחזיק את הקומדיה האלוהית של דנטה. ספרים מעייפים אותי, הם מחוללי פזילה משובחים ומג'נני מוח מעולים. ועדיין, אני מבין למה חשוב שהאופציה לקרוא אותם תהיה נגישה לכל איש, אישה וילד.
כמו בכל סיפור טוב זה התחיל עוד בבית הספר, בתפילות. באותו רגע שפתחתי את הסידור וקראתי את תפילת שחרית, היא נמאסה עליי שלושה משפטים אחרי "מודה אני". זה המשיך בשיעורים עם שינון דפי הגמרא ונגמר בקיצור שולחן ערוך לקראת סיום יום לימודים, שהסתכם בדקלום משניות ואכילת חומשים. יש לשלול הפרעת קשב וריכוז, אף פעם לא הובחנתי כאחד כזה – ההיפך, אני סובל מריכוז יתר, אני כל כך שקוע במילה הכתובה עד שהיא בולעת אותי וגורמת לי להישאר בבטנה עד שגורם חיצוני אחר מושך אותי החוצה. זה רק ספרים ימ"ש, רק הם.
אין ויכוח, המילה הכתובה היא אם כל האמנויות, היא הראשית והאחרית, אבל גם מותר לא לאהוב אותה. מותר גם להשתמש בה, לנצל אותה , לסלוד ממנה ולאהוב אותה אהבה עזה. אפשר גם וגם. לכן בחרתי בה. אקטיבי. לעולם לא פאסיבי. רוצה לכתוב ולא לקרוא, אגואיסט בן של יונה. רגע לפני שאתם בוכים על מר גורלו של שבוע הספר בפריפריה, אני מציע שתחשבו גם על זה אין שם פסטיבלי סרטים, מחול וקולנוע. שהיא נטולת אמנות פלסטית ואנימציה. שאין מוזיאונים גדולים עם שלל היצירות. אולי בא לה בכלל לצלם וידאו-ארט? תשאלו אותה קודם אם היא אוהבת דברים אחרים.
התרעות פיקוד העורף