קטאר ממוקמת בסמוך לאיראן, מדינת הענק יצואנית הטרור, שרואה עצמה כשליחת המהפכה להשלטת השיעה בעולם. אצל האיראנים הפצת המסורת והשלטון השיעיים נעשית בכל האמצעים, בין אם באלימות, בין אם בהטפה, בין אם בתעמולה ובין אם בחינוך.
באחד הביקורים של שמעון פרס בקטאר, שאליהם נלוויתי, הדגיש השליט הקודם של האמירות את חששם הגדול של הקטארים משכניהם הענקים ומלאי התיאבון האימפריאליסטי. האמיר הדגיש כי רק קשריהם המיוחדים עם ארצות הברית ויחסיהם הקרובים עם סעודיה, למשל, הם שעוצרים את האיראנים מלממש את חלומם הרטוב להשתלט על המדינה הקטנה הטובלת בים של נפט וכסף.
עתה השתנה המצב. התרגום המעשי בעולם כולו למהלך מול קטאר מתורגם כהתנערות הממשל החדש בארצות הברית מהשלטון באמירות. איני בטוח שנוכח עושרה של קטאר, החרם יפגע כלכלית ב־200 אלף תושביה ואפילו לא בכ־800 אלף העובדים הזרים. מה שבטוח הוא שהקטארים הבינו שננטשו בידי כיפת ברזל שלהם – ארצות הברית - ויתר בעלות בריתם, שהשאירו אותם בדד מול חיית הטרף האיראנית.
קיימת סבירות רבה שהאמיר הצעיר יחסית, שהדיח את אביו לפני כמה שנים, יחליט על ביצוע פניית פרסה ביחסיו עם העולם המוסלמי והערבי ויפנה לכיוון האיראני. האם הפיכת אוצרות הנפט של קטאר ועושרה למכשיר להפצת תורת הטרור והאלימות של איראן ברחבי העולם היא אופציה נכונה ומועדפת? כמו תמיד ביחסים בינלאומיים, הברירה היא בין חלופות רעות: קטאר של היום, המעודדת אי־שקט במדינות ערביות ומממנת בקטנה ארגוני טרור בעולם, או קטאר החדשה, הנשלטת בידי חמינאי וחבריו חדורי תחושת השליחות להרוס את העולם ולהשליט את תורתם על היקום כולו.
על כגון אלו אמר לי פעם מי שהיה שר החוץ המבריק של ישראל, גם ערב מלחמת ששת הימים, אבא אבן: “בחור צעיר, זכור והפנם כי בפוליטיקה וביחסים בינלאומיים בוחרים בין הבלתי רצוי לבלתי נסבל”.