נחילי מילים כבר נכתבו, הפגנות שודרו וצולמו, והתקיימו ראיונות קורעי לב עם משפחות במצוקה ועם ילדים מאוד חולים. ילדים, שלמרות שהם קטינים, אוחזים במגפונים ושלטים והפכו לנחלת הכלל בזמן חולשתם, מחלתם ומצוקתם וברגעיהם הקשים ביותר, זאת ללא שמירה על פרטיותם על ידי המבוגרים, שמופקדים על שלומם.
הצגתו של מנהל הדסה כנבל על ידי מרבית הקולגות שלי – כתבי הבריאות האחרים בתקשורת – מקוממת. האיש בא לבצע תפקיד, שאף אחד אחר לא הסכים אפילו לנסות לבצע. אף אחד אחר גם לא הודיע שיש לו היכולת להוציא את בית חולים הדסה מבוץ כלכלי, מביצה טובענית. לשקם את המוסד המורכב והגדול הזה. מוסד שעל פי דו"חות כספיים, נמצא עם כניסת רוטשטיין לתפקיד - על סף קריסה מוחלטת ופשיטת רגל. האדם היחיד, שיכול להציל את הדסה ממחיקה מהמפה, כך מסכימים בכירים מכל קצוות מערכת הבריאות בישראל, הוא הפרופסור זאב רוטשטיין. יש לציין, שאותם אנשים, גם מסייגים את דבריהם, ומציינים ששיטות הניהול שלו הן לא מתפשרות ואגרסיביות.
בסיפור המתגלגל הזה, הרופאים המתפטרים מוצגים על ידי הקולגות שלי בכל הרשתות ובכל המדיות - כמלאכים. אני חלוקה על כך. אין לי ספק, שהרופאים האלה היו בעבר, עבור בני המשפחה והילדים החולים, מלאכים רחמנים ושהם רופאים מעולים שבמעולים. אבל, כל זה היה תקף, כל עוד הם טיפלו בילדים. כל עוד הם ביצעו את התפקיד שלהם. אני מבינה שמנהל המחלקה, פרופסור מיקי ויינטראוב והצוות שבהנהגתו, הגיעו למסקנה שהתנאים במחלקה בעייתיים מבחינתם לעבודה תקינה, שהרגישו שהם מתקשים לבצע את תפקידם ואולי גם שהגיעו למסקנה שאינם מסוגלים, במצב הנתון, להעניק את הטיפול המיטבי לילדים, מה שהיווה עבורם קו אדום. עם כל זה, האם הפתרון הוא שבירת הכלים והפקרת הילדים לגורלם? מדוע לא הפגינו מתוך בית החולים? מדוע לא פנו כאיש אחד לבג"צ ולשרה נתניהו מתוך המחלקה? מדוע לא ישבו נניח מול בית ראש הממשלה באוהל מחאה, מדוע לא גייסו לפני הנטישה של המחלקה, את ההסתדרות הרפואית בישראל שתומכת בהם עכשיו? הם לא ביצעו שום צעדי מחאה פומביים קודם לעזיבה הקולקטיבית שלהם. אין שום צידוק לנטישה הזו. זו היא הפקרות.
הסיבה לדעתי לכך, היא שלפני הנטישה של הדסה, נרקם לכאורה דיל עם בית חולים שערי צדק לעבור לשם כאיש אחד. שם, בשערי צדק, אין אילוצים כלכליים כבדים, שם - המנכ"ל מדבר בנימוס ובאורח רוח ולא נלחם על חיי בית החולים. הוא רגוע. זו נראתה אז, האופציה הקלה.
ברגע שמנהל המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה, פרופסור מיקי ויינטראוב, החל לקיים מגעים סודיים עם מנהל בית חולים המתחרה, שערי צדק, כשהוא שם על שולחן המשא ומתן לכאורה גם את הצוות שלו, את המחלקה שבהנהגתו, מאותו רגע - וייטראוב הפסיק להיות מלאך. הוא הפך לסוחר, מצויד בצוות רופאים, מתמחים ובילדים החולים. עסקת חבילה לתפארת. ומה לגבי מנהל בית החולים המתחרה, פרופסור יונתן הלוי? הוא עכשיו מגלגל עיניים לשמיים, בטענה שהוא רק ישב ושמע. מבחינת: "הוא לא ידע".. קשה לי להאמין. עצם העובדה שהוא לא חשף בפני משרד הבריאות ובפני הדסה את הפנייה הזו של מנהל המחלקה ההמטו-אונקולוגית לערוק אליו עם הצוות שלו , אומרת דרשני. הלוי כנראה מאוד מעוניין במעבר הזה. לקבל ביום בהיר מחלקה כזו 'יש מאין', מהווה פיתוי גדול עבור בית חולים: זו מחלקה מעולה, הרופאים בה מצוינים והם היו צפויים להגיע עם המשפחות ועם הילדים החולים שבירושלים, כל זאת, תוך החרבת המחלקה של בית החולים המתחרה הדסה, והפיתוי הגדול מכולם: מחלקה כזו מזרימה הכנסות חדשות של מיליונים בשנה לבית החולים. רק תגיד "כן" והם שלך.
תכנית העריקה, נכון להיום, עלתה בעשן. המנהל שתכנן לערוק עם הצוות שלו - לא דמיין את הפייט שייתן מנהל הדסה, ובאיחור רב, גם שר הבריאות. זה לא נלקח בחשבון ועכשיו כולם תקועים. לא לבלוע ולא להקיא. מצד אחד, משרד הבריאות לא מאשר לשערי צדק לקבל את החבילה הזו, ומהצד השני, בעת כתיבת שורות אלה: פרופסור זאב רוטשטיין, המנהל הנבגד בהדסה, לא מוכן לקבל חזרה את העריק הראשי לניהול המחלקה שננטשה על ידו.
והילדים? מה עם הילדים? הם סובלים. הילדים, שהם קלף המיקוח העיקרי בכל הפרשה הזו, בהם משתמשים במה שקרוי "קמפיין "- ככלי תעמולה לכל דבר – היום, במקום לקבל את הטיפול הטוב ביותר בהדסה, מטלטלים אותם אל מחוץ לעיר עם הוריהם המותשים למחלקות רחוקות, כשאת סיכויי ההחלמה שלהם, סיכנו בכל המהלך המטופש הזה.
ויינטראוב לא מלאך ורוטשטיין לא שטן וזו מלחמה שיש בה רק מפסידים. אצל פרופסור מיקי ויינטראוב, המטרה מקדשת את האמצעים ועל הדרך האיש הרס את מה שבנה במו ידיו.
התרעות פיקוד העורף