עשו עליו סיבוב: אלאור אזריה הוא קורבן של פוליטיקאים

על הסנטימנט הרגשי הזה ניסו אותם ציניקנים לפרוט. אלא שיש שופטים בירושלים ובקריה בתל אביב והם, ממש כמו הילד הקטן שחסם באצבעו את החור בקיר הסכר שאיים לשטוף את הולנד, בכוחם ובסמכותם לא נסחפו אחרי הרחוב וההמון המוסת. פעמיים פעלו השופטים על פי הדין והכריעו כפי שהיו צריכים להכריע, על פי חומר הראיות שהוצג בפניהם במהלך המשפט ועל פי החוק הקיים.

הנחתי מראש, וזה לא היה הימור מסוכן, שערכאת הערעור לא תקבל את הערעורים, לא של התביעה ולא של ההגנה. גם המלצתי אז, מעל דפי עיתון זה, לאלאור אזריה ולמשפחתו לנטוש את נתיב הערעור ולבחור תחתיו בנתיב של המתקת הדין, אלא שהם התפתו ליצר ונהרו אחר נביאי שקר, שכנראה הבטיחו להם “גן עדן”. שמונה שופטים שונים בשתי ערכאות שונות לא האמינו לגרסתו של אזריה ושלושה מהם סברו שהקלו איתו מאוד, כאשר כתב האישום כלל אישום בהריגה ולא ברצח. הערכאה הראשונה, המקורית, איזנה בתבונה בין הרשעה מחמירה בהריגה לבין עונש יחסית קל לבליעה ולעיכול של 18 חודשי מאסר, שמן הסתם יומתק גם הוא בעתיד. ערכאת הערעור בעצם לא חידשה דבר בפן המהותי, העובדתי או המשפטי, אך בהחלט כתבה מחדש והעמיקה והדגישה את הקוד האתי והמוסרי של צה”ל ואת טוהר הנשק הנדרש מחייל בצבא מוסרי.

החלק הערכי בפסק הדין הוא בעיני החשוב יותר. סוג של דגל לבן מאיר, שישמש מן הסתם כחומר הדרכה של מפקדים לחיילים על האסור והמותר גם במלחמה וגם במאבק בטרור. גם לצבא, כך קבעו השופטים, יש מגבלות בהפעלת הכוח. זה המסר העיקרי וטוב שכך. האפשרויות העומדות בפני אזריה כעת הן להמשיך בניסיונות הערעור ולבקש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון על הכרעת בין הדין הצבאי לערעורים.

הסיכוי שבית המשפט העליון ייעתר הוא נמוך מאוד על פי המבחנים הנהוגים בו. אפשרות נוספת והמומלצת היא להתנתק מהנתיב המשפטי ולהפנות בקשה לרמטכ”ל, או אולי לנשיא להמתקת העונש, לא להמתקת ההרשעה, שלכך אין סיכוי. אלא שזה כרוך בהודאה של אלאור אזריה במעשיו ובקשת התחשבות תוך כדי הבעת חרטה. יש סיכוי סביר שאם אכן כך יעשה, יוקטן חלק מעונשו בידי הרמטכ”ל או הנשיא.

בעוד שבועות אחדים, כשהאבק ישקע והנושא יפסיק לעניין את הציבור, אזריה ומשפחתו יישארו לבד, רחוקים מעניין ציבורי והציניקנים יעברו לפרויקט הבא שלהם.