עד המדינה קונה את חירותו, במלואה או בחלקה, בתמורה ל"השתנקרות".
ככל שהסכם כזה מעורר תחושות לא נעימות, הוא רע הכרחי, משום שבעבירות בכלל, ובעבירות צווארון לבן בפרט, איסוף ראיות מרשיעות הוא מורכב ובעייתי, ולעתים שווה ללכת לקראת הדג הקטן כדי לדוג את הלווייתנים.
עם זאת, פרסום על משא ומתן עם עד פוטנציאלי יכול לעתים להיות מהלך טקטי חקירתי ולא לשקף בהכרח את המציאות. ומעבר לכך, לא תמיד המשא ומתן בין הצדדים מבשיל לכדי עסקה. זאת משום שאין מפגש רצונות בין הצדדים.
עולה גם בעיה נוספת: עדי מדינה אינם נחשבים בדרך כלל למאוד מהימנים, משום שיש להם אינטרס בעדותם. יש להם מה להרוויח, ולכן שופטים בדרך כלל מתייחסים בחשדנות מסוימת לעדי מדינה.
על סמך עדותם לבד, ללא סיוע נוסף או ראיות נוספות, קשה להסתמך וקשה להרשיע. אבל עדותם בהחלט יכולה להיות משמעותית ולכוון את החוקרים לכיוונים חדשים שלא עלו בחקירה או להאיר פינות אפלות שכבר נמצאו.
היהדות, וגם דתות אחרות, אינן מעודדות הלשנות. אבל למרבה הצער, מוסד עד המדינה הוא מוסד חיוני וכורח בל יגונה.
התרעות פיקוד העורף