גבר הולך לאיבוד במעבר חצייה ואפילו אלוהים, כך נדמה, כבר איבד שליטה

גבר עומד במעבר חציה וחווה הארה.

חייו אינם כפי שחשב,

הוא כבר לא האדם שהיה,

ומילא זה,

הוא כבר לא בטוח מי האדם שיהיה,

הוא לא שילם ביטוח לאומי כבר שנתיים,

ומתחת למיטתו מסתתרות מאות גרביים,

והוא בטוח שהייתה לו פעם תעודה, או זהות,

ונשבע שהוא עדיין חושב לעתים להשלים בגרות.

וכאידיאל, הוא אף פעם לא שואף לשלמות,

ובכל יום שישי, הוא עדיין מבשל דגים חריפים כמו של אמא לכבוד שבת, וכמו בכל יום שישי הוא אוכל את הדגים לבדו. וזה נורא עצוב לבשל רק לעצמך.

מילא היה חכם או סתם מוכשר. גם השטויות שהוא כותב נדמות כהבלים גמורים בעיניו.

ואפילו הטחינה המפורסמת שלו כבר פחות טעימה כשאוכלים אותה לבד. הטעם לקנות חלה כבר אבד, וקידוש זה קדוש רק כשיש מישהו שישיב 'אמן' ו'לחיים'.

וכך, הוא מוצא עצמו זז במכניות תחת אורות צבעוניים במועדון אפלולי, וכשטעם הדג של שישי עוד בפיו הוא לוחש:

גבר יושב במעבר חציה, ולבו נפרם.

הוא מרים עיניו לשמים ומתיישב כשגבו לרמזור הכסוף, ראשו קבור בין ידיו ודמעות מתחילות להיקוות בעיניו.

כל כישלונותיו צפים הישר ממוחו ללבו ומשם לעיניו, וכל שהוא מבקש מסתכם ברצון לפגוש את הנצח דרך מנהרה עטופת לובן בוהק.

גבר בוכה במעבר החצייה ומחפש נואשות סיבה אחת להמשיך את חייו. נשמתו קרועה לגזרים, דמעותיו מטפטפות על המדרכה יחד עם מה שנותר מכבודו ומהאגו שטיפח כל חייו, מתערבבות עם שאריות ערק ופיח, כקוקטייל עצב לילי מודרני.

אישה מנגבת דמעותיה במעבר חצייה, וביניהן רואה שברי גבר יפהפים מפוזרים על רמזור. היא אוספת את שברי הגבר כיעה ומטאטא, מחברת לכדי דמות סדוקה ומתיישבת כשכתפה אל כתפו.

גבר יושב במעבר חצייה, ומזמין אישה לדג חריף של שבת.