הכותרות היו מלאות בהסתה פראית נגד המחנה העצום שבחר בו. אני זוכר אמן אחד, דוד טרטקובר, שהכין כרזה שבה נראה נתניהו בדמותו של מוסוליני - הפשיסט האיטלקי שהוצא להורג בארצו לאחר מלחמת העולם השנייה. איש לא מחה. במחנה השמאל הניהיליסטי עלצו והפיצו את הכרזה. זה היה טיבו, מאז ומעולם, של המחנה חסר החוליות הזה. זה מה שעשו שם במשך שנים למנחם בגין; ולפניו לזאב ז’בוטינסקי.
ואז, משנפרץ הסכר והרצועה הותרה, יצא הערוץ הראשון בסיפור שזכה בכותרת בר־און־חברון, וכל שונאי ביבי קפצו על המציאה והחלו לדרוש שתתקיים חקירה פלילית. עיקרו של הסיפור, שלדעתי היה כולו מצוץ מהאצבע, היה שנרקמה קומבינה שלפיה רוני בר־און יתמנה ליועץ המשפטי לממשלה, מה שבאמת קרה, תמורת הבטחה לסייע לאריה דרעי שהיה מסובך אז בפלילים. חיש קל שורבבו לסיפור שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, מי שהטעה, כביכול, את נשיא בית המשפט העליון, נתניהו ואביגדור ליברמן, אז מנכ”ל משרד ראש הממשלה.
הכרתי את רוני בר־און עוד מימיו כסנגור צעיר בירושלים ולא האמנתי אפילו למילה אחת ממה שיוחס לו. בפועל, הוא אפילו לא נחקר, למיטב ידיעתי, אבל לאחר יומיים הוא החליט להתפטר. ראיתי את פניו העגומות. הוא לא רצה בכל מה שהתרחש מסביבו. רצח האופי שנעשה לו בערוצי התקשורת היה נורא.
ראש הממשלה ושר המשפטים נחקרו, והכל התגלה, להערכתי, כעורבא פרח. פרקליטת המדינה באותה העת, עדנה ארבל, לא מצאה ראיות לקשר פלילי שבו היו מעורבים נתניהו או הנגבי או בכלל לקשר שבין המינוי של בר־און לבין פינוי העיר חברון. אבל המטרה הושגה. כל הקדנציה הראשונה של נתניהו התנהלה תחת עננת החקירה הזו שנפתחה רק בגלל פצצת הסירחון שהטילו איילה חסון ורפיק חלבי במהדורת החדשות בערוץ שהיה לו באותה העת כל הרייטינג שבעולם. רוני בר־און להערכתי מעולם לא הבטיח דבר, ועבורי זו עובדה יצוקה בבטון; אבל את עולם המדיה זה לגמרי לא הטריד. הרצון להפיל את מי שכבר אז סימן את האליטות הדקדנטיות כנגע שיש לעשות לביעורו הפך רבים מן העיתונאים המאוכזבים למגויסים חסרי כל רסן.
התרעות פיקוד העורף