לפי נתוני משרד החינוך, תלמידים במגזר החרדי, לדוגמה, מתוקצבים נמוך באופן משמעותי. כלי תקשורת חילוניים בדרך כלל מציגים (ובצדק!) דווקא נתוני תקצוב גבוה להחריד של ישיבות ומעורבות נמוכה של חרדים בשוק העבודה, בגיוס לצבא וכו'. אז מדוע התקצוב שלהם ממשרד החינוך נמוך? על פי בלס, המספרים היבשים אינם חזות הכל. בתי ספר חרדיים זוכים גם לכספים קואליציוניים, לתרומות מחו"ל
ולמורים חדורי מוטיבציה שעובדים עבור שכר נמוך. למרות זאת, במקביל קיימת הבנה שהמגזר לא יוכל להמשיך להתבדל ללא לימודי ליבה, אבל השינוי לא יכול להתרחש בשיטת זבנג וגמרנו, אלא ידרוש הכשרת מורים מתאימים ויארך לפחות עשור. בקיצור, התמונה יותר מורכבת מכותרת סנסציונית.
הדבר מעורר שאלה רחבה יותר: עד כמה אנחנו באמת יודעים מה קורה במערכת החינוך בכל אחד מהמגזרים? לכאורה, אנחנו מוצפים במידע רב, אבל בפועל קשה לערוך השוואה אמיתית כשלרוב מי שעורך את ההשוואה מייצג מגזר כלשהו ומדגיש נתון מסוים. כמו בתחומים רבים אחרים, השבטיות הישראלית משרתת בעיקר את הפוליטיקאים ומבלבלת את העם. ככלל, המדדים הכמותיים הקיימים אינם חזות הכל. עד כמה, למשל, משרד החינוך מעודד בתי ספר באזורים חלשים לצאת ממעגל התקצוב הנמוך? אומנם טוב שהוא מתקצב על פי ייזום היצע לימודי כדי לעודד התקדמות, אבל עד כמה הוא מקדם במקביל מוביליות של מנהלים מוכשרים לבתי הספר החלשים?
גם לא ברור עד כמה סאגת ההדתה ששטפה אותנו לאחרונה משקפת את היקפה בפועל. האם באמת מוקדשות שעות רבות יותר לענייני דת ומורשת, ואם כן - כמה? על חשבון מה? וכמה זה עולה? והאם אכן מדובר בהדתה או שמדובר בלימודי מורשת לגיטימיים, וההתייחסות השלילית לכך נובעת מפוביית חובשי כיפה?
ואם כבר מדברים על הנושא: עד כמה בכלל רצוי לאשר כניסה של גורמים שאינם מטעם משרד החינוך לבתי הספר? מדובר גם בעמותות תורניות שמעודדות קיום תרי"ג מצוות וגם בפעילי עמותות נוסח "שוברים שתיקה". והאם משרד החינוך לוקח אחריות גם על מה שקורה עם תלמידי המערכת בחופשת הקיץ? האם, לדוגמה, צריכה להיות לו עמדה לגבי הקייטנה של בל"ד, שבטקס הסיום שלה צעדו הילדים במחנה הפליטים דהיישה תוך כדי הקריאה "בדם ואש נפדה את פלסטין"?
ישנה תחושה שלמרות המספרים והשקיפות, אנחנו לא ממש נחשפים לאינפורמציה ברורה ומדויקת לגבי מערכת החינוך שלנו. אולי כדאי לזכור ששוויון במערכת אינו קשור רק בתקציבים.
התרעות פיקוד העורף