באותה שנייה הבנתי. מהר הודעתי לאחותי שהרופא קורא לי ואני חייבת עזרה עם הילדים. התקשרתי לבעלי, שיהיה מוכן. הגעתי לקופת החולים. מהלחץ, התפרצתי לחדרו של הרופא על אף שהיו שם מטופלים. הרופא הרים את הראש והסתכל עלי במבט שמסביר הכל ואמר "תכף אקבל אותך". סגרתי את הדלת.
אחרי דקה הם יצאו ואני ובעלי נכנסנו. הרופא אמר "ענבלי, אין לי בשורות כל כך טובות לבשר לך. יש לך גידול ממאיר ומפה את הולכת לתל השומר, שם יטפלו בך הכי טוב שיש. תהיי בידיים טובות, אני סומך עליהם".
אני כותבת עכשיו ומתחילה לבכות. זה כל כך מחזיר אותי אחורה. כשיצאתי מהקופה, הרגשתי שאני נמצאת בסוג של סרט אימה. המילה סרטן עוררה בי קונוטציה של גזר דין מוות. נכנסתי לרכב בדרך הביתה ופשוט בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. שפכתי את נשמתי החוצה. יש לי שני ילדים קטנים, זה לא מתאים עכשיו. ואז התחילו לרוץ לי כל מיני סרטים בראש - מה יהיה אם... ואני רוצה להספיק להיות איתם ולגדל אותם ולשמוח איתם ולבכות כשצריך. הם צריכים אותי!
התרעות פיקוד העורף