אבל הם לא העניין, אלא אנחנו. אנחנו, שלא השכלנו להבין את גודל האירוע וחשיבותו. אנחנו, שכמו שנשיא המדינה רובי ריבלין אבחן בצורה מדויקת, הופכים הכל לפוליטי. אז אחרי ההלם והזעזוע העמוק מהרצח, שהצליחו באמת לאחד לכמה רגעים את כל שורות העם, כל שנה הביאה עמה כרסום נוסף במעמדו של האירוע ובמעמדו של הנרצח.
כמו שההתנקשות בקנדי היא עדיין אירוע מכונן בתודעה הציבורית בארצות הברית, בלי קשר לשאלה למי הצבעת (ונכון, הרצח שם בוצע על ידי אדם שנתפס כמעורער בנפשו ומניעיו לא הוכחו חד־משמעית), כך גם היה צריך לקרות בישראל. אבל פספסנו. נכון, הרצח הוא פוליטי, אבל יום הזיכרון היה צריך להיות ממלכתי, לדבר אל כל חלקי האוכלוסייה, להילמד בכל בתי הספר (מה שלא קורה היום, כי ברבים מבתי הספר הממלכתיים־דתיים, למשל, מדלגים על היום הזה באלגנטיות).
אל תשלו את עצמכם, כולנו אשמים בכך. חלקים בשמאל אשמים בכך שגרמו לימין ולמגזר הדתי לחוש לא רצויים באבל ובזיכרון הזה, שלא לומר, אשמים ברצח. חלקים בימין אשמים בכך שלא הצליחו להתעלות מעל חילוקי הדעות האידיאולוגיים, ולהבין שלא חייבים להסכים עם מה שמכונה מורשת רבין, כדי להכיר בתרומתו האדירה למדינה ובמשמעות הכבדה של האירוע, שהביא לסיום חייו.
זה אירוע מספיק דרמטי, מספיק חשוב, מספיק מכונן, מספיק היסטורי, כדי שנאמץ אותו כולנו. יכולנו להתעלות מעל אי־ההסכמות. לא חייבים לדבר על הסכמי אוסלו. אפילו לא חייבים לדבר על השלום, אם זה לא נוח למגזרים מסוימים. יכולנו לספר על התרומה העצומה שלו לביטחון, יכולנו לדבר על הפגיעה הנוראית בדמוקרטיה. יכולנו ללמד שאלימות היא לא פתרון בשום פנים ואופן.
ולא עשינו את זה. אז עכשיו, 22 שנה אחרי, רצח רבין ממשיך להתקבע כסיפור של מחנה השמאל. כאילו נרצח פה פעיל פוליטי או ראש מפלגה, ולא ראש ממשלה.
התרעות פיקוד העורף