אבל זה גרם לי לאמוד שוב את המרחק, האסטרונומי ממילא, בין אלה שבאות מנוגה לבין אלה שמגיעים ממאדים. אורכו, הפעם, לא נמדד רק על פי ההבדל שבין ההתייחסות השונה של שני הצדדים לתפיסות חיים ולדרכי פעולה; לא רק לפי הקושי של צד אחד להבין מדוע הצד השני “עושה לו פרצופים” וההיתלות בתיאוריות מונצחות ורבות רושם כמו “קנאת פין”. התווספה לזה גם הפרשנות השונה שנותנים לעתים גברים ונשים למצבים מסוימים: הם מזהים הזדמנות, הן מרגישות אהבה; הם מימשו תשוקה, בהן מפעמת תחושת החמצה; הם מוכיחים גבריות, הן חשות מושפלות. הם נוהגים כרגיל, הן חוות הטרדה.
נכון, זה לא תמיד ולא לגמרי באשמתם. איך אמר נשיא ארצות הברית לשעבר ג’ורג’ בוש האב, לאחר שנטען בכמה מקרים כי טפח על ישבנן של נשים? ש”זה נעשה ברוח טובה”. הוא, כמו רבים אחרים, חשב שמה שטוב לו - טוב גם להן. הסצינה הזו מוכרת לנו היטב גם מאינספור סרטים שצרכנו בחיינו: חבורה של גברים בפגישה בעלת חשיבות עליונה במועדון מפונפן. המלצריות, באות והולכות, מגישות להם מאכלים ובעיקר שתייה. על הדרך הן זוכות מהם לאיזו טפיחה חביבה על הישבן ומצחקקות לעצמן כל הדרך עד שולחן הגברים הבא. וכמו בסרט, כך גם בחיים; החינוך בבית, ההווי בצבא, האווירה הסטודנטיאלית, הכוח במקום העבודה. משחר ההיסטוריה ועד ימינו. הם בטוחים שמצחיק וטוב. לנו מצחיק וטוב פחות.
ולמה עכשיו? ככה. כי מאז ועד היום דבר לא השתנה. כיוון שיש כאלה שמגיעים לעמדה בכירה, ודרכם אליה הייתה רצופה במעשי זימה. משום שההתעוררות בנושא בימים אלה מספקת כוח לשבור את השתיקה, והמודעות לו מעניקה את היכולת להבין שנולדנו וגדלנו בתוך חברה חולה.
נכון, גבר אינו סך הטרדותיו. במקרים רבים מדובר באנשי משפחה למופת, בכאלה שתרמו רבות למען המדינה, באנשים שעוזרים לניצולי שואה ובתורמים בסתר. ומי שיוצאת לאור “עם עוד סיפור”, צריכה לקחת בחשבון שהנורה תאיר כמעט לכל עבר. אבל הצד האפל הזה - הוא שם, הוא קיים. הוא מוטבע עמוק בשורשי תרבותנו והוא ימשיך להרים ראשו בכל הזדמנות שתיקרה בדרכו, אם לא יעשו לו סוף.
כן, הימים הם ימי מהפכה. את מקומם של הישבנים החבוטים תופסות עתה גופות נחבטות של גברים המוטלים לצד אדמת הטרשים. אלה חיוניות כדי לצאת מכאן אל דרך נקייה וסלולה. ולא, הרומנטיקה לא מתה, היא רק עכשיו מתחילה.
התרעות פיקוד העורף