לצד מקרי הרצח, אלפי מקרים של אלימות מינית (ועוד מספר לא ידוע של עבירות מין שאינן מדווחות) מדווחים בכל שנה, וגם הם מתרחשים פעמים רבות בין כותלי הבית. במקום הכי אינטימי, רגיש, שבו אנו צריכות וצריכים לחוש הכי בטוח שיש.
כמו הטרור הלאומני או הדתי - בחלק גדול מהמקרים הייתה התראה. כמעט מחצית מהנשים שנרצחו בידי בני זוגן היו מוכרות לשירותי הרווחה ולמשטרה על רקע של אלימות במשפחה. בניגוד לטיפול בטרור, הדיווחים בתקשורת על אותן קורבנות נדחקים אל שולי הכותרות, משרדי הממשלה האחראים לטיפול בתופעה נאלצים להתמודד עם תקציבים מוגבלים ביותר, ואילו חברי הקואליציה אינם מציגים בכל שני וחמישי הצעות חוק יצירתיות להתמודדות עם האיום של אלימות מבית.
כך, למשל, הממשלה ממשיכה לעכב את התקציבים למימוש תוכנית מקיפה למניעת אלימות נגד נשים שהוגשה לה ביוני 2016 על ידי מנכ”ל המשרד לביטחון פנים מטעם הוועדה שעמד בראשה. האבסורד הוא שהתוכנית כבר אומצה על ידי הממשלה, אבל היא פשוט לא מוציאה אותה אל הפועל.
בדיון בנושא שנערך בכנסת בשבוע שעבר אמר נציג הממשלה בלי לגמגם שמתוך 50 מיליון שקל שהוקצו לטיפול בהתמודדות עם נשים מוכות בשנה הקרובה - יועברו רק 20 מיליון שקל. 17 נשים כבר נרצחו מאז שאושרה התוכנית - והיישום שלה תקוע, כאילו אין ממשלה בירושלים.
הממשלה בישראל מתעסקת בעצמה ללא הרף ומפזרת הטבות למקורביה בלי הפסקה, עם שלל חוקים מופרכים ותמוהים שנועדו בעיקר לאפשר את הישרדותה. אם הממשלה הייתה מכירה בכך שהטרור בתוך הבית מסוכן לא פחות מהטרור שבמחסום, ואילו הייתה מחליטה שנשים שחיות באיום אינן שוות פחות - אני משוכנע שהיינו במקום אחר לגמרי.
החדשות הרעות הן שהטרור נגד נשים אינו חולף מעצמו. החדשות הטובות הן שהוא לא גזירה משמיים. ישנם צעדים מניעתיים אפקטיביים שיכולים לצמצם את התופעה ולהציל חיים. כל שדרוש כעת הוא הקצאת התקציבים לתוכניות, לתעדף את האכיפה ולפעול עם אפס סבלנות כלפי כל גילוי אלימות נגד נשים.
התרעות פיקוד העורף