נקמנות היא לא מדיניות: ככה נראה אובדן עשתונות מנהיגותי

החברה הישראלית כולה מגנה מעשי נקמה כמו רצח על כבוד המשפחה ונקמת דם, כשהם מתרחשים בחברה הלא-יהודית. ברור לכל אדם בר דעת שמעשי נקמה רק מעצימים סכסוכים, מחריפים אותם ומביאים עוד הרג, סבל, שכול וחורבן לשני הצדדים. קריאות נקמה נרחבות בציבור הישראלי ברוח זו נשמעו גם בעקבות חטיפתם של שלושת הנערים ובמהלך מבצע שובו אחים. "עם ישראל דורש נקמה", הם קראו, המבצע בגדה התרחב לרצועת עזה וישראל מצאה עצמה במלחמת "צוק איתן", הארוכה שבמערכות ישראל. מסקרן מה אותם דורשי נקמה מאז חשים כיום - האם מאז הם הגיעו לסיפוקם או שמא הצמא לדם לא מסתיים אף פעם. ניתן להניח כי למרות שאלפי פלסטינים ועשרות ישראלים איבדו את חייהם במסגרת אותו עימות, דורשי הנקמה עוד לא התרצו. הם גם לא יסתפקו הפעם.

נותר רק להזכיר שהכוחנות לא באמת משרתת אותנו בטווח הארוך. שעוד בנייה בהתנחלויות אינה תגובה ציונית הולמת, אלא פגיעה בעתיד הציונות שמרחיקה את האפשרות להיפרד לשתי מדינות ולהתקדם לפתרון הסכסוך. נקמה מעולם לא הייתה תוכנית העבודה של התנועה הציונית ואסור שתהיה. ככה לא מנהלים מדינה, ככה לא מגשימים חזון וככה לא פותרים סכסוך פוליטי. למעשה, האמת היא שממש כך מנציחים אותו.