לא צריך להגזים בהתפעלות מרבני צהר, שהחליטו השבוע, באיחור אופנתי, להקים מערך כשרות משלהם - ובכך לקפוץ על העגלה הדוהרת של חיסול מונופול הכשרות של הרבנות הראשית. רבני צהר הם אנשים טובים, שכוונותיהם טובות. אבל קשה להם. כל שינוי בא בייסורים, כל התנגשות עם הממסד גוררת אנחה של צער. הם אנשים ממלכתיים באופיים ובמזגם, וצריך לומר את האמת: הם לא בדיוק נגד המונופול של הרבנות. הם נגד המונופול של הרבנות אם היא נשלטת על ידי החרדים.
ובמילים אחרות: אם רבני צהר היו המונופול, לא היה קץ לשרשרת טיעוני המחץ שהיו מצליחים לנפק בזכות המונופול ובגנות הפירוד והפיצול. אם רבני צהר היו המונופול, הם היו בוודאי נלחמים כאריות נגד ניסיונות של אחרים לכרסם בכוחם ובמוטת השליטה שלהם במנגנון עתיר הנכסים והג׳ובים של מערך הכשרות.
הרבנות איבדה קשר עם הציבור משתי סיבות. סיבה אחת, לציבור אין יד ורגל בעיצוב דמותה של הרבנות. נכון, גם על הכנסת אנחנו יכולים להתרגז, אבל הכנסת היא שלנו. אנחנו בוחרים בה. נכון, גם את מס הכנסה אנחנו לא בהכרח מחבבים, אבל יש לנו נציגים שתפקידם לקבוע מדיניות מסים, ואיתם אנחנו יכולים לבוא חשבון (כחלון, הוזהרת!). הרבנות לא שלנו. לא אנחנו בחרנו, לא אנחנו ביקשנו, וגם לא לגמרי ברור לנו מה אפשר לעשות כדי לשנות אותה. מה שמותיר רק אופציה אחת: התעלמות.
יכול להיות שבהינתן הנסיבות האלה גורלה נגזר מראש. אדישות ציבורית מאפשרת הסתאבות. הסתאבות מחוללת הסתייגות, או תיעוב. הסתייגות מובילה להתרחקות, ולחיפוש מעקפים.
התרעות פיקוד העורף