חוק השיפוט הצבאי כונן ועדה שהוסמכה לעיין בכל עונש מאסר חלוט שהוטל על ידי בית דין צבאי, להמתיקו או להחליפו בעונש על תנאי, עד כדי מחצית העונש שגזר בית הדין.
הוועדה האזרחית מונחית לפי החוק לשקול את הסיכונים הצפויים משחרורו של האסיר בנוסף לנתוני רקע, סיכויי שיקום וחוות דעת על התנהגות במאסר. אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר, אולם בהינתן תוצאה משוקללת חיובית של מרכיבי שיקול הדעת הללו, ומכוח עיקרון השוויון, אין סיבה לסרב לבקשת שחרור מוקדם.
כאלה פני הדברים גם בוועדה הצבאית. גם עליה חלים עקרונות היסוד של המשפט המנהלי, הדורשים גישה שוויונית ובלתי מפלה בתהליך קבלת ההחלטה. בהנחה שהוועדה נוהגת להמתיק עד כדי חצי את תקופת מאסרו של חייל שרקעו חיובי, ששחרורו אינו מסכן את הציבור ואין חשש שלא השתקם, עליה לנהוג כך גם עם אזריה.
אכן הוועדה האזרחית מוסמכת לשקול ולסרב לשחרור במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם עלול השחרור לפגוע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. קל וחומר ששיקולים כאלה ואפילו רחבים מאלה עשויים להנחות את הוועדה הצבאית.
בהקשר אחרון זה, ראוי לציין שהדגש העיקרי בעבירה שביצע אלאור אזריה אינו נעוץ בקיפוח חיי אדם ובערך ההגנה על החיים. המחבל שנורה - בן עוולה היה. דקות קודם לכן מותר היה ואפילו חובה חלה על הלוחמים לירות בו כדי “לנטרלו”. אזריה סטה מן השורה בכך שפעל בניגוד לפקודות הצבא, לתכלית שאינה נחוצה ובאופן שמייצר תדמית רעה לצבא כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד. ענישתו במאסר של ממש הייתה מהלך נחוץ, הן כדי להציב תמרור הנחייה ואזהרה לחיילים כולם והן כדי להוכיח קבל עם ועולם שצה”ל איננו כנופיה שבה איש הישר בעיניו יעשה בלי דין ובלי דיין.
לדעתי, הגישה האמורה נשקפת מעצם טיבו והיקפו של העונש שנגזר לאזריה. אין זה עונש מותאם לעבירת הריגה. הוא מותאם כראוי למעשה שאזריה ביצע ולנסיבותיו.
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת אריאל וסגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א לשעבר
התרעות פיקוד העורף