השקרים של נאום אבו מאזן

תהליך ההידרדרות במצבם של יהודי המזרח החל קודם לכן. עם סיום מלחמת העולם השנייה, כל מדינה בחרה את העיתוי המתאים לרדוף ולהצר את צעדיהם של יהודיה עד לגירושם או יציאתם בלית ברירה. הכחשת עובדות אלה מצד אבו מאזן עומדת בסתירה לעדויותיהם של מאות ניצולים שסיפרו על הטראומות שעברו בשנים אלה. קצרה היריעה מלתאר את סבלם של היהודים בכל מדינה ומדינה.

קחו למשל את הפוגרום הנוראי שעבר על יהודי בגדד בחג השבועות במאי 1941. בטבח ההמוני שנמשך יומיים השתתף ההמון המוסת שיצא מהמסגדים לצד חיילים ושוטרים, תוך התעלמות מכוונות מהעוצר שהטיל הממשל. ילדים, זקנים וטף הורדו בכוח מהאוטובוסים וממכוניותיהם, נרצחו בדם קר וגופותיהם הושלכו ברחובות. בתיהם, חנויותיהם ורכושם נבזזו באכזריות. מי שניסה לברוח ולא עלה בידו, נתפס ונורה על ידי השוטרים או נשחט בידי ההמון. נשים נאנסו, תינוקות נתלשו מזרועות אמותיהם באכזריות ורגליהם נכרתו. רק בערבו של היום השני לטבח, החליטה הממשלה לעצור את הפוגרום, כי חששה שהמהומות יגלשו גם לחנויות של מוסלמים.

משנת 1945 ועד לגירושם מעיראק, חוו היהודים פיטורים מעבודתם, הסתה, מאסרים שרירותיים והתנכלויות. בשנת 48’ נתלה היהודי שפיק עדס, מיליונר יהודי בן 70, בחוצות העיר מול ביתו ולעיני בני משפחתו, כשהמוני העם מוזמנים לצפות בהוצאה להורג ובהשפלתו. כל כספו, שהוערך בכחמישה מיליון דינר, נשדד.

אירועים אלה ואחרים הביאו לתהליך בריחה המוני שבעטיו נאלצה ממשלת עיראק להוציא ליהודים צו יציאה תוך ויתור על נתינותם. שנה לאחר מכן הוחרם כל רכושם. סבל דומה חוו גם יהודי מצרים, לוב, סוריה, תימן, עדן, מרוקו, אלג’יר ותוניס.