השאלה שכל ישראלי בעל זיכרון היסטורי צריך לשאול היא, האם אנחנו לא חוזרים כיום בסוריה על המודל הלבנוני, אשר אחרי הרבה מבצעים ומלחמה אחת ארוכה ולא מוצלחת, שסופה בהחלטה 1701 של האו"ם, הציב את ישראל במצב בו לרשותו של הארגון השיעי יותר ממאה אלף טילים המאיימים על כל נקודה בישראל. זאת, לאחר שהפר כל אות בהסכם האומלל, וזאת בלי שישראל יכולה, למעשה, להגיב על ההפרות הללו ומסתפקת על כן רק בניסיון להרתיע את נסראללה ואת ממשלת הבובות הלבנונית מפני העמדתה של ישראל במבחן צבאי.
התקדים הלבנוני מוכיח שהתשובה לשתי השאלות היא שלילית, ומכאן הצורך לחשוב אחרת על המצב בחזית הצפונית, גם בהיעדר אופציה לחסל את משטרו של אסד, דבר שעלול ליצור ההתנגשות עם רוסיה, וזה כנראה הדבר האחרון שישראל רוצה כיום.
אינני עוצר/אוצר את נשימתי עד להתמוטטות משטר האייתולות באיראן כתוצאה ממצב כלכלי מדורדר בעטיים של העיצומים של ארה"ב. על כן, אני חושש שביום בו יסתיימו הפסטיבלים המוצדקים על ביצועי חיל האוויר בשמי המזרח התיכון, וביום בו תימוג תרועת ההתפעלות ממנהיגותו של נתניהו, גם כן בצדק, תיאלץ ישראל לעמוד מול שלוש חזיתות - עזתית, סורית ולבנונית. או אז, יהיה הנשק העיקרי שלה, כמו בדרך כלל, הרתעת אויבותיה מפני התקפה נגדה מחזיתות אלה, גם הודות ליכולותיה בתחום יירוט הטילים הנורים לתחומה וגם הודות ליכולתו של חיל-האוויר להכות מכות קשות את התוקפים.
יש לקוות שאם תיכפה על ישראל בעתיד התמודדות משמעותית בחזיתות אלה יהיו מסוגלים חיילות היבשה של צה"ל לבצע סוף סוף את התמרון הקרקעי שמייעדים להם, ואשר נכשלו בו לגמרי ב-2006. עד אז, יש לקוות, תצטייד ישראל גם בטילי קרקע-קרקע בכמות גדולה שתוכל לפצות על מגבלות שעלולות להיות לחיל-האוויר בפעילותו בסביבה בה יירו על בסיסיו בכל רגע נתון עשרות טילים מדויקים.
התרעות פיקוד העורף