הקמפיין הנוכחי לעידוד צמצום צריכת המים בישראל של רשות המים, "ישראל מתייבשת", הוא בבחינת עבודה בעיניים. המדינה מבקשת מהצרכן הפרטי לחסוך במים, במקלחת, בהשקיית גינות, בהדחת מי אסלות. בכך מניחה המדינה את האחריות למשבר המים לפתחו של האזרח, ושוב, עשר שנים אחרי קמפיין החיסכון הקודם, ישראל מייבשת את אזרחיה.
אבל הצרכן הישראלי הוא דווקא חסכן במים ביחס לחבריו האירופאים והצפון האמריקאים. הוא משתמש בכ־100 קוב מים לשנה בממוצע, בעוד האירופאי משתמש בכ־130 קוב והאמריקאי בכ־210 קוב מים לשנה. אזורים אלה אומנם עשירים במים, אך בשנים האחרונות ניכר כי גם ארה"ב, בדומה לישראל, סובלת מבצורות מתמשכות ומהתרוקנות מאגרי מים מתוקים.
לכן, מדינת ישראל אינה יכולה לסמוך עוד על מי גשמים ועל מאגרי מים תת־קרקעיים ועיליים. אלו, בסופו של דבר, ייגמרו. שמירה על רמת חיים גבוהה, על חקלאות וגם על ערכי הטבע, כרוכה בהיערכות, כבר היום, לקראת מצב שבו ישראל מייצרת 100% מהמים השפירים שלה ועושה שימוש רחב ככל שניתן במי קולחין מטוהרים ומושבים, לחקלאות או לצרכי שיקום הטבע, הנחלים ומאגרי המים. הרי אם, על פי התחזיות לשנים הבאות, רכיב אי☻־הוודאות יגדל, ובסופו של דבר צמיחת האוכלוסייה לא תותיר ברירה אלא להתפיל את כלל מכסת המים, מדוע לא לייצר כבר עכשיו כמות קשיחה של מים מותפלים ללא כל תלות בטבע?
ראשית, כל צרכן ישקול את שיקוליו בנוגע לכמות המים שהוא מוכן לבזבז במחיר נתון. נוסף על כך, היות שמדובר במוצר צריכה בסיסי תסבסד המדינה חלק מעלויות המים, כפי שסבסדה במשך עשרות שנים מים לחקלאות ולתעשייה. מעבר ל־100% אספקת מים מהתפלה יכול לתרום לשיקום הטבע והסביבה באמצעות מי גשמים, ולמילוי מחדש של האקוויפרים והנחלים.
כבר היום ישראל מתפילה שליש מצריכת המים שלה, והיא יכולה להגיע בקלות ליותר. התוכנית היא להגיע עד שנת 2030 לכמות שנתית של 1.2 מיליארד קוב מים מותפלים. אסור לנו להמשיך ולהיתלות בירידת משקעים, אלא לפעול מתוך ידיעה מוצקה ותוכנית סדורה לשנים קדימה.
התרעות פיקוד העורף