חסרונו של מישהו בשורה הראשונה של הניצבים למרגלות הבמה בהפגנת המחאה של המגזר הערבי היה בולט במיוחד. זה שלא היה - היה טיפוס רזה, שיבה זרקה בבלוריתו וזקנו, וקרוב לוודאי שהיה מגיע עם טי־שירט שעליה מרוחה המילה “שלום”. 94 שנותיו לא ניכרות בפניו ובדבריו שאנפוף טבטוני רך מלווה אותן, בניגוד גמור לחספוס החצצי של ילידי הארץ. הוא היה ניצב שם, נשען על הגדר המפרידה בין הקהל הצובא על הבמה, ואומר לעצמו “כולם היו בני”, כולל הממזרים שבהם שלא ידעו שהם כאלה.
אי שם בשנות ה־80 ערכתי את “מוניטין”. נחום ברנע היה עורך “כותרת ראשית”, ואבנרי ערך את "העולם הזה”. אחרי כמה רבעונים בעייתיים רחרחתי קצת מה קורה אצל השכנים וגיליתי ששלושתנו, מגזינים שבויים וחודשיים, בצרות סופניות. צלצלתי לאבנרי ואמרתי: “אולי נלך ביחד”. שום דבר מעבר לזה, כי חששתי שהרעיון יטורפד מיד בשאלה מי יהיה העורך הראשי. אבנרי היה משועשע ומנומס. "בעלי הבית שלך ושל ברנע לא יסכימו", אמר, "ובייחוד לא יסכימו הבעלים של 'העולם הזה'”.
התרעות פיקוד העורף