שנתיים חלפו מאז שנפטר שמעון פרס, האיש שהפך בעיני רבים לכהן דת השלום. אך כמי שליווה אותו מאז 1990, ידעתי כי הוא לא היה כהן שלום, אלא "נטורי קרתא של הביטחון". ביטחון ישראל היה נשמת אפו והסם המעורר של פעילותו.

בכל מצב ובכל עניין לאומי ראה פרס את ביטחונם האישי של אזרחי ישראל ואת הביטחון הלאומי כעומדים בראש סדר העדיפויות. משעמדה הזדמנות להשיג עוד נשק, פרס היה שם. כשהיה צריך להגן על צה"ל, פרס היה שם. כשהיה כורח בבריתות בינלאומיות כדי להבטיח ניצחון בקרב, פרס כיתת רגליו לקצווי עולם כדי להשיגן. בענייני ביטחון, לא היה דבר קטן מדי עבורו ולא היה עניין גדול מדי בשבילו. הוא היה מוכן להיות מנהיג ונכון להיות מונהג.

כך היה כאשר יצא ביוזמה חסרת היגיון באותם ימים להקים תעשייה אווירית לבניית מערכת תחזוקה וייצור עצמאית ישראלית לחיל האוויר. מבקריו לעגו לו: “מדינה שלא מסוגלת לייצר זוג אופניים תייצר מטוסים?". כך היה גם בדחיפת צה"ל להיכנס לעידן הטילים. גם כאן אמרו יריביו על יוזמתו: “אף מיל לטיל". כך גם קרה כאשר בחוצפה דרש משר ההגנה הצרפתי בשנות ה-50 עשרות מטוסים וטנקים.

הדרישה הייתה כה מופרכת, עד שהביאה את ראש משלחת הרכש של ישראל בצרפת, יוסף נחמיאס, לבעוט בו מתחת לשולחן ולצעוק בעברית: “השתגעת? מי ייתן לנו את זה?" והצרפתים נתנו. רכש מסיבי זה בא בימים שבהם ספגנו אמברגו אמריקאי, ויוזמת פרס אפשרה שמירה על יתרון איכותי מול עסקת הנשק הצ’כוסלובקית־מצרית.

כשר ביטחון, קיבל את מערכת הביטחון אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים. בסבלנות פעל להחזרת הצבא לכשרות: בחומר וברוח. צה"ל שמסר ב־1977, עת סיים תפקידו כשר ביטחון, היה צבא חזק פי כמה, מצויד ומאומן, עם מוטיבציה של חייליו ומפקדיו שהשתחררו מהלם המלחמה ומהאובדן במפקדים, בלוחמים ובציוד. לא פעם, בשנים מאוחרות יותר, כאשר עמד צורך ביטחוני או אתגר מבצעי, פרס נרתם לנצל את קשריו לפתוח עוד דלת לרכש, עוד מנעול לפיתוח, ולמצוא עוד בעלת ברית, אם היה חלק מהממשלה ואם ישב באופוזיציה.

בענייני ביטחון מעולם לא קיבל את החלוקה בין ממשלה ואופוזיציה. “אין אופוזיציה לביטחון", נהג לומר. ברור שעל תרומתו לביטחון ישראל של הכור הגרעיני בדימונה אין צורך להכביר מילים. עבורו, להגן על המדינה היה כמו שכל אדם מגן על משפחתו. "מדינת ישראל היא המשפחה שלי", נהג לומר.

הביוגרפיה של פרס היא הסיפור המופלא של ביטחון ישראל; מדינה שקמה מאודים מוצלים מאש חיית הטרף הנאצית ומפליטי מדינות ערב; מדינה שאזרחיה המעטים היו נעדרי הכשרה צבאית; מדינה שכלי הנשק שלה היו מעוררי חמלה ומלאי התחמושת הספיק לימי לחימה בודדים. זה היה הקטליזטור של פרס. המצב הקשה הביאו לחשוב מחוץ לקופסה. הסכנה לקיום המדינה דחפה אותו לחיפוש אחר עוד מקור נשק ועוד בן ברית.

כך נולדו אינספור סטארטאפים במערכת הביטחון, שנים לפני שכינו אותם בשם זה. רוב הפיתוחים הטכנולוגיים המתקדמים בעולם נולדו במערכת הביטחון בהנהגת פרס. כל מערכת נשק חדשה שהביא לרכישתה עברה ביוזמתו שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת שהיצרן, בדרך כלל, לא ידע להכירה. זכור כיצד הגה בתום מלחמת לבנון השנייה פיתוח אמצעי הגנה מפני מחבלים שמבוסס על ננו־טכנולוגיה; כלי נשק הגנתי שמגן על ישראל בימים אלו.

הדאגה לעתיד המדינה הדירה שינה מעיניו. במשך שנות עבודתי הרבות לצדו, המשפט ששמעתי מפיו יותר מכל אחד אחר היה: “לא ישנתי כל הלילה כי אני

מודאג ממה שיהיה". גם בפגישתנו האחרונה, ערב לפני שלקה באירוע מוחי, התמקד בנושא אחד: עתידה של ישראל. גם באותו ערב, המשיך לחפש פתרונות שיבטיחו את המשך קיומה ואת ביטחון אזרחיה.

הכותב שימש כיועצו הקרוב של פרס ז"ל

מר ביטחון: פרס לא היה כהן שלום, אלא מנטורי קרתא של הביטחון

במלאת שנתיים למותו של שמעון פרס, יש להזכיר את הפן הביטחוני של מורשתו, שהיה נשמת אפו והסם המעורר של פעילותו