"ברגע שהמכונית זזה", מספר קאז'יק בספרו "ובתוכי העבר", "פקדה עלי צביה לובטקין לעצור ולהמתין לחברים שהבטיחו לחכות להם. עניתי שאסור לנו להתמהמה כי הגרמנים עלולים להופיע בכל רגע. כשהגענו ליער אמרה לי בזעם 'הייתי יורה בך'. 'אין בעיות', השבתי, 'אני אירה בך ואת תירי בי ונגמר העניין'".
באמצע השיחה השתתק לפתע אדלמן. עיניו מלאו דמעות והוא ביקש מקאז'יק עוד קוניאק. שתקנו יחד שעה ארוכה, ואז נפרדנו. אדלמן חזר לפולין, שבה נשאר אחרי המלחמה כי היה אנטי־ציוני, וקאז'יק ביקש ממני לפעמים טרמפ כשהיינו מוזמנים שנינו לאירוע כלשהו בבית שגריר פולין בהרצליה. לא תמיד שוחחנו בדרך על השואה או על המרד בגטו. פעם אחת אפילו התווכחנו כל הדרך איזה דג טעים יותר – דניס או פורל. צדקת, קאז'יק, הדניס טעים יותר.
הכותב הוא מגיש יומן הבוקר
בכאן ב'
התרעות פיקוד העורף