אתם הולכים לעבודה, והשארתם את הדבר הכי חשוב לכם במקום שאמורים לדאוג לו. לפתע, מקבלים שיחה ובום, אתם טסים לבית החולים כי הילד שלכם בסכנה כי היא הוא נדבק מחצבת. זה יכול לקרות לכל אחד מכם. המחלות המדבקות חוזרות, וכל אחד מאתנו עלול לשלם על כך. בשנת 2017 היו 34 מקרים של חצבת וב-2018 כבר היו 2690 מקרים של חצבת.
אנחנו פונים אליכם מתוך דאגה. דאגה שהאחים הקטנים שלנו בגנים ובבתי ספר יהיו חשופים לחצבת, או שאפילו אנחנו בעצמנו נידבק. אף אחד לא נותן מענה לבעיה, הילדים הלא מחוסנים ממשיכים להגיע לגן כהרגל ומסכנים את האחים שלנו על חשבונם. עוד רגע - וזה יהפוך להיות מאוחר מדי
בתור תלמידים בכיתה י"ב אנחנו מרגישים מפוחדים ומתוסכלים מהמצב. אמנם אנחנו מחוסנים, אך ישנם ילדים שהוריהם לא מוכנים לחסן אותם. אנחנו מבינים את ליבם ואנחנו מכבדים את האידיאולוגיה שלהם אך לצד זאת, אנחנו לא מוכנים שאנשים אלה ישפיעו עלינו וכתוצאה מכך יגרמו לנו לחלות. אנחנו מרגישים שזוהי לא בחירה האם להתחסן או לא, אלא חובה. יש לנו כבני אדם את האחריות להיות מוגנים ובמקביל להגן על החלשים בחברה, כמו זקנים, חולים, ותינוקות, אשר אינם מסוגלים להתחסן, ובאותה הזדמנות נוכל להכחיד מחלות שונות.
זה קורה בכל מקום מבלי שאנחנו מודעים לכך אפילו. באוטובוסים, בבתי החולים, בבתי הספר, הצעות החוק החדשות שכולם מדברים עליהן אפילו לא שוות את הדיבור. הצעת החוק המקיפה ביותר, זאת של חברי הכנסת יואל חסון ושולי מועלם, מציגה לכאורה שיתוף פעולה מעניין אך בעינינו לא תטפל באמת בבעיה. ההצעה אמנם נתפסת כתוכנית חיסונים לאומית במדינת ישראל, אך בפועל, היא איננה משנה דברים רבים בנושא.
אפילו פתרון לא שגרתי יכול לעבוד כאן. אפשר לנסות לקיים הסברה ושיח בקרב ילדים ותלמידים בנושא של חיסונים. על מנת לעורר עניין בקרב הילדים ורצון לשתף בנושא כך שהילדים בסופו של יום יחזרו הביתה ויספרו להוריהם. אולי כאשר הטיעונים מגיעים מצד הילדים ולא מצד הורים אחרים או משרד הבריאות, ההורים שאינם מחסנים את ילדיהם ישנו את עמדתם. הרי אף אחד לא אוהב שמתערבים לו בהורות, אך ברגע שהילד שלך אומר לך "אבא, כדאי שתחסן אותי" התפיסה שלך כנראה תשתנה.
התרעות פיקוד העורף