ואם לא די לשבת שרומסים את כבודה, לשבת בישראל צרה נוספת: אין לה מגינים ראויים. אין לוחמים על כבודה ואין גורמים אמינים שהשבת יכולה לסמוך על המחאות שלהם. הזעקה נגד חילול שבת שכן נשמעת היא אפילו לא קול ענות חלושה. אין לה ערך אפקטיבי. לזעקה הזאת יש פגם בסיסי: היא פוליטית. מטרתה לפרסם את המוחים יותר מאשר את מצוקתה של השבת הרמוסה.
כמי שיזם את חוק המרכולים המפוקפק, דרעי כבר הוכיח ששמירת שבת היא עבורו מנוף פוליטי לביסוס כהונתו כשר הפנים. המנוף הצליח, אך חוק המרכולים מיושם חלקית בלבד. ליצמן, גפני ודרעי הם חברי כנסת ותיקים. מישהו זוכר נאום שלהם בכנסת על קדושת השבת, המרכזיות הרוחנית שלה בתולדות העם היהודי וחשיבות שמירתה?
אומנם שלושת הפוליטיקאים החרדים כן נדרשים לבעיית עבודות הרכבת בשבת. יפה מצדם. אבל איך זה שבעת כהונתם בכנסת ובמסגרת מעמדם כראשי המפלגות החרדיות, בערים גדולות בישראל כגון גבעתיים, רמת השרון, הרצליה וטבריה, פועלת תחבורה ציבורית בשבת? לפי דיווח שפורסם לאחרונה, כמעט כל בתי הקולנוע והגנים הלאומיים פועלים בשבתות ו־20% מהקניונים פתוחים. אי אפשר להאשים בכך את חברי הכנסת החרדים. הם לא יכולים למנוע מיותר ממיליון אזרחים חילונים ליהנות מיום שבעיניהם הוא יום חופש מעבודה.
אבל המציאות הזאת של ביטול השבת מבהירה את העובדה שראשי המפלגות החרדיות מזוהים בציבור - לא רק החילוני, גם שלהם - כמי שדואגים בעיקר למעמדם הפוליטי. ראשי המפלגות החרדיות אינם מוכרים כלוחמים למען קדושת השבת, שמירתה וכבודה. מדהים שגם הציבור החרדי־חסידי מגיב בשתיקה לביטול השבת. לא יוצאים לרחובות, אין הפגנות. הציבור הזה שכח שהשבת גם שומרת על שומריה.
התרעות פיקוד העורף