אלא שאסור לנו לנתק מגע עם המערכת הפוליטית. עם הגשת רשימות המועמדים מסתיימת היום עונת החיזורים, החיבורים והברבורים. שוק הפנויים־פנויות ננעל ולכאורה מתחילה ההתגוששות המכרעת על עתידה של ישראל. אבל על אף המאמץ שעושים הפוליטיקאים להציג לבוחרים הבדלים מהותיים בין הרשימות, אין מדובר במאבק אידיאולוגי בין ימין ושמאל, אלא בעיקר במאבק הישרדותי ואינטרסנטי. הפוליטיקה הישראלית מתרסקת לנגד עינינו. לא הכל באשמת נתניהו, אבל לא מעט בהשפעתו. לתהליך הזה אפשר לקרוא בשם “אפקט נתניהו”.
המפלגות הדמוקרטיות נמחקו בזו אחר זו – העבודה, מרצ, המפד”ל הישנה, ובעקבותיה הבית היהודי. לכל אחת מהן הייתה מסורת אידיאולוגית, שאבדה בהליך של איחוד וחלוקה מחדש. תוך כדי כך בוטל ההליך הדמוקרטי הפנימי, והתבטלה גם יכולת המתפקדים להשפיע בפריימריז. מה שהיה בעבר השמאל הישראלי ומחנה השלום, הפך לרשימת ישראל אחת, שהתפתחה למחנה הציוני, שהתפצל לשני ראשים: העבודה־גשר לצד המחנה הדמוקרטי, שנראה כמו מחנה פליטים פוליטיים ולא כמו מפלגה. האבולוציה של השמאל מלמדת שישראל הופכת לדמוקרטיה מתגוננת תוך שהיא מאבדת את החזון ואת הרצון לחתור לשלום ולהשתלב במרחב הגיאופוליטי האזורי.
גם הימין הדמוקרטי משנה את פניו. ראש הממשלה נתניהו מטשטש את הקווים האדומים שמנעו בעבר מגורמים קיצוניים לבוא בשערי הכנסת. הוא מפעיל את כל המנופים כדי להכניס את הכהניסטים לאוהל אחד עם אנשי הימין החדש והציונות הדתית, למגינת לבם של רבים מקרב חובשי הכיפות הסרוגות. המהלכים שלו הופכים גם את חברי הליכוד לעושי דברו, ואין מי שיעצור בעדו. הדגל הפוליטי היחיד שמניף נתניהו, ובעקבותיו המערכת הפוליטית כולה, הוא איחוד כוחות מכל הבא ליד כדי לא לאבד קולות. התוצאה היא עיסה פוליטית, וערבוביה נטולת זהות. במובן הזה אין יותר ימין או שמאל, כמו בתשדיר הבחירות האנמי של כחול לבן בסיבוב הקודם.
התרעות פיקוד העורף