החוק נחקק כמה חודשים לאחר פטירת הילדה מורן דנמיאס בפברואר 89' בעקבות התעללות קשה וממושכת של דודה, בתום חמישה חודשים בהם הייתה מאושפזת מחוסרת הכרה. למרות ההתעללות הממושכת, איש לא דיווח על כך, ובכלל זה בני משפחה, שכנים, מטפלות במעון ואחרים. מותה של מורן פרץ את הסכרים. כתבות ענק הופיעו בתקשורת, מומחים ואנשי מקצוע רואיינו, ארגונים ואנשי ציבור הגיבו מעל כל במה אפשרית, פוליטיקאים נזעקו וביקורת נמתחה מכל עבר – היכן היינו, כיצד לא ראינו, האם אין עוד מקרים כאלה?
למועצה לשלום הילד הייתה הצעת חוק מוכנה שדיברה בין השאר על חובת הדיווח (שהוכנה על ידי עו"ד תמר מורג, אז היועצת המשפטית של המועצה). ימים אחדים לאחר מותה של מורן היא הונחה על ידי ח"כ חנן פורת ז"ל וח"כ דדי צוקר. למרות התנגדויות, היא התקבלה בהליך מזורז. אף על פי שלא היה זה מקרה המוות הראשון של ילד בשל התעללות במשפחה, דומה שהאירוע הטרגי האיץ את ראשיתו של תהליך שינוי, לכל הפחות בכל הנוגע להכרה בקיומה של התופעה.
עד היום לא ברור מי אחראי לנושא, למי שייכת הבעיה – האם מדובר בתופעה בריאותית-רפואית? או בבעיה נפשית־פסיכולוגית? או בסוגיה חוקית־משפטית? בתופעה סוציולוגית-חברתית ואולי אנתרופולוגית? ואולי, בראייה חדשנית, מדובר בבעיה שצריכים לחקור בתחומי הביולוגיה והכימיה של מוח האדם? ושמא בכלל, כבתחומים אחרים, הכל מתחיל ונגמר במשאבים ובהקצאתם, והבעיה היא עניין של סדרי עדיפויות? ויהיה מי שיטען – גם וגם וגם.
למרבה הצער, הניסיון מלמד כי כשיש אחראים רבים, נותרים לרוב ללא אחראי כלל. התעללות בילדים היא מגיפה קשה ורבת נפגעים ומדינת ישראל חייבת לשנס מותניים כדי לצמצמה. על מנת להצליח, אנחנו חייבים תחילה להכיר בהיקף התופעה ובדחיפות הבעיה. אין לנו ברירה אלא לשלב ידיים בין פרופסיות שונות, להקצות משאבים להכשרה, איתור וטיפול, ולפעול ללא דיחוי - כי לילדים אין יותר זמן להמתין.
הכותב הוא מייסד המועצה לשלום הילד ועמד בראשה עד לשנת 2016
התרעות פיקוד העורף