מה שברור וידוע הוא שנתניהו עושה הון פוליטי מאותה עוינות כביכול. אותה עוינות סייעה לו רבות בקרב מצביעי הליכוד, שתופסים את התקשורת כשמאלנית ובוגדנית ורואים בה אויב. בקרב אנשי התקשורת יש לא מעטים שסולדים מנתניהו כראש ממשלה וכאדם, אבל הוא הרוויח את זה ביושר ביחס שלו אליהם ובהתנהגותו.
בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה יצא לי להתלוות לביקוריו במדינות שונות. כמו חלק מהקולגות שלי העיתונאים, חשתי את הזלזול וההתנשאות שהוא שידר כלפי מרבית אנשי התקשורת, שעד אז היו מורגלים לזן אחר של ראשי ממשלה. מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין ושמעון פרס היו רחוקים ממנו שנות אור בהתנהלותם, בגישתם, בסבר הפנים, וכל זאת בלי המניפולציות של נתניהו.
מה שבולט אצל נתניהו הוא זריעת השנאה ויצירת הפילוג בעם, שהיה בהן לא אחת תיבול של גזענות, הסתה וגם פגיעה במוסדות השלטון. עוד ב־1999, ערב הבחירות לכנסת, הוא נאם בשוק התקווה בתל אביב ואמר: "האליטות האלה, הם שונאים את העם, הם שונאים את הספרדים, הרוסים, את כל מי שלא הם. הם שונאים אותם". הדברים הקשים הללו השתרשו בעוצמה בקרב רבים ממצביעי הליכוד לאורך השנים.
מה שלטעמי בלט בחסרונו בסדרה הוא רשימת האישים הארוכה של נאמני, מקורבי ויועצי נתניהו שנטשו אותו, כשחלק ניכר מהם הפכו ברבות הימים לשונאיו; אחדים גם לעדי מדינה נגדו.
בין מי שהיה לצדו ונטשו אותו אפשר למנות את רובי ריבלין, סילבן שלום, דן מרידור, מיכאל איתן, לימור לבנת, מאיר שטרית, בני בגין, בוגי יעלון, אביגדור ליברמן, איילת שקד, נפתלי בנט, צבי האוזר ויועז הנדל. לרשימה זו אפשר לצרף את מקורביו שהפכו לעדי מדינה, בהם ניר חפץ, ארי הרו ושלמה פילבר.
בכל שנות המדינה כיהנו בה מלבד נתניהו עוד 11 ראשי ממשלה. מי שיבדוק וינבור בהיסטוריה לא ימצא בה עוד ראש ממשלה שאוחז ברשימה כזו של מקורבים ויועצים שהפכו לאויבים. מעבר לכתבי האישום נגדו, רשימה זו אומרת הכל על נתניהו, שנבחר לתפקיד הרם ביותר ארבע פעמים.
התרעות פיקוד העורף