אם אתם מגדירים את עצמכם כאנשי מרכז־שמאל סביר מאוד כי בשתי מערכות הבחירות האחרונות הצבעתם לאחת משלוש המפלגות: כחול לבן, העבודה־גשר או המחנה הדמוקרטי. מאוד סביר שבבחירות השניות שרבבתם לקלפי את אותו הפתק ששמתם שם בבחירות הראשונות שהתקיימו השנה.

מדינת ישראל תקועה בבחירות כבר מעל שנה, ולא בכדי. הפלונטר הפוליטי שנקלענו אליו הוא תוצאה של אימוץ ציבורי של תיאוריית “המפלגה הגדולה ביותר”. המערכת הפוליטית שלנו מאופיינת בשתי מפלגות גדולות משני צדי המפה הפוליטית ולצדן עוד מספר מפלגות קטנות שמייצגות אידיאולוגיה ימנית או שמאלית. אבל בעוד שבעידודו של הליכוד בגוש הימין אימצו את המושג “לחזק את הליכוד מימין”, בגוש השמאל מתקשים לאמץ זאת. אם גם הפעם גנץ יסרב להפנים את האסטרטגיה הגושית ולאמצה, וימשיך לדבוק בקריאות לאיחוד מפלגות הגוש, הוא עלול לתקוע למפלגתו גול עצמי ולהוביל את כל המדינה לסחרור בחירות נוסף.

ההיגיון הבריא אומר שאחרי שתי מערכות בחירות שבהן כחול לבן לא הצליחה להושיע ולהקים ממשלה אף כי הייתה הגדולה ביותר, עליה להתפכח עכשיו ולנקוט אסטרטגיה גושית שתנסה למשוך אליה את קולות הימין, ולא להמשיך בפמפום של מיתוס המפלגה הגדולה ביותר. בנסיבות הקיימות, זהו מהלך שגוי ובלתי אחראי.

כדי שגוש השמאל יגדיל את כוחו עליו להתמודד בבחירות הקרובות במסגרת שתי מפלגות שמאל לצד כחול לבן. מבט היסטורי על מערכות הבחירות בעבר מגלה שבפעמים שהשמאל גבר על הימין, הוא התמודד במבנה של מניפה רחבה של מפלגות שמאל. כלומר, ללא איחודים. כאן טמון סוד ההבנה של המערכת הפוליטית שלנו.

קיים הבדל משמעותי בין איחוד שנעשה בין מפלגות משני גושים מנוגדים (למשל העבודה־גשר או העבודה־התנועה דאז) לבין איחוד בין שתי מפלגות מאותו הגוש. וזה מה שלא מסבירים לציבור: לאיחוד מהסוג הראשון פוטנציאל מובנה להגדלת הגוש בעוד שהאיחוד מהסוג השני דווקא פוגע באפשרות להביא מצביעים חדשים. איחוד העבודה־מרצ עלול לייצר מפלגה קטנה יותר מסך חלקיה הנוכחיים. אם כך יקרה, יגרום הדבר שוב לחוסר יכולת של גנץ להרכיב ממשלה גם אם כוחו יגדל במספר קטן של מנדטים.

בצד הימני של המפה מבינים טוב יותר את כללי המשחק. שם הפנימו את העובדה כי המערכת הפוליטית מתגמלת פיצול וכי יש לאפשר לבוחרים מרחב בחירה. בליכוד פועלים כעת במטרה לאפשר לבוחרים שרוצים “לחזק את הליכוד מימין” לעשות זאת.

ניכר שגם בבחירות הללו ירוצו מנהיגי הימין בשני ראשים; מפלגת פרץ ובן גביר לצד מפלגת בנט ושקד. אילו רצו כל המפלגות הדתיות־ציוניות (עם הגזעניות) יחדיו, ספק אם היה הימין מתחזק וזוכה לתוספת קולות.

האיחוד בין העבודה לגשר הוא אחד האירועים החשובים שהתרחשו במערכת הבחירות האחרונה. באמצעות צירופה של גשר השכיל עמיר פרץ להפוך את מפלגתו לאלטרנטיבה חברתית חוצת מגזרים וגושים. החיבור האמיץ הזה, שזכה לביקורת לא מעטה, אפשר לעבודה־גשר להרים בגאווה דגל חברתי עוצמתי והקל את הצטרפות קולותיהם של מאוכזבי הליכוד בערי הפיתוח ו”פליטי כחלון” החברתיים. כך העניק פרץ לגוש תוספת של שני מנדטים על חשבון הימין וזו הייתה הגשמת היעד האסטרטגי שלו. בניגוד לשאר המפלגות שהתאחדו לריצה משותפת בבחירות ספטמבר, איחוד העבודה־גשר הוכיח את עצמו.

הכותב הוא חבר כנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה

ללמוד מהליכוד: כחול לבן צריכה להפנים שהמערכת הפוליטית מתגמלת פיצולים

בני גנץ, יאיר לפיד וחבריהם צריכים להתפכח ולמשוך קולות מהימין, ועל גוש השמאל־מרכז להתאחד סביב שתי מפלגות: העבודה-גשר ומרצ