הסיפור מאחורי לידתו מחדש של חוק החסינות הוותיק (מ־1951) הוא מרתק וחשוב, אך התקשורת החמיצה אותו בזמן אמת. בדיוק כשם שב־1992 היא החמיצה את המהפכה החוקתית של אהרן ברק, כאשר דחקה למדורי "השבוע בכנסת" את עמודי התווך שלה: חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" וחוק יסוד "חופש העיסוק".
תיקון 33 לחוק החסינות הינו פסקת התגברות מובהקת, שנועדה למנוע משבר חוקתי חסר תקדים בין הכנסת לבין בית המשפט העליון. הרקע לתיקון היה התערבות של בג"ץ בהחלטת ועדת הכנסת להחיל חסינות על ח"כ מיכאל גורולובסקי בפרשת ההצבעות הכפולות. בג"ץ צמצם את סמכות הוועדה עד כדי עיקור סמכותה כמעט כליל, ותיקון 33 הגדיר מחדש את סמכויותיה.
כאשר קרן מרציאנו ראיינה את ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני הבחירות הקודמות ושאלה אותו אם בכוונתו לחוקק פסקת התגברות בעניין החסינות, השיב לה נתניהו שהוא לא עוסק בזה. זו הייתה האמת. לו עסק בנושא, היה יודע שפסקת ההתגברות הזו כבר קיימת מאז 2005 ועודנה עטופה בניילונים.
בפועל משמעות התיקון לחוק הייתה הפוכה לגמרי. המחוקק העניק לראשונה שיניים חדות לחוק החסינות. הוא העניק לוועדת הכנסת סמכויות מהותיות ומפורשות להענקת חסינות, בניגוד גמור להלכות בג"ץ שדחקו את סמכויות הכנסת למיטת הסדום של בחינת תום הלב של היועץ המשפטי.
התיקון מ־2005 חולל שינוי מהפכני עקרוני הנוגע לעצם מטרת החוק ולמהותו. בעוד תכלית החוק המקורי מ־1951 הצטמצמה להגנה על חברי הכנסת, הרי שתיקון 33 נועד להגן גם על האינטרס של הבוחרים. על פי התיקון, ועדת הכנסת אמורה לשקול, בין היתר, אם הסרת החסינות תגרום נזק ממשי לתפקוד הכנסת או לייצוג של ציבור הבוחרים.
לטעמי הכנסת לא הלכה מספיק רחוק עם התיקון. בכל הנוגע לסעיף הזה, העברת הזכות להתניע את התהליך לידי חבר הכנסת שנגדו מוגש כתב האישום - היא תקלה. אם כוונת המחוקק היא להגן על האינטרס הציבורי, צריך להקנות לכנסת סמכות להטיל חסינות גם כאשר חבר הכנסת עצמו אינו מעוניין בה. איך אפשר לקיים את התכלית של הגנה על האינטרס הציבורי אם אפילו לא יתקיים דיון בסוגיה זו? שהרי ללא בקשת חבר הכנסת להחלת חסינות - לא יתקיים כלל דיון בוועדה.
מבחינה זו נראה שהותרת התנעת הליך החסינות רק בידי חבר הכנסת שנגדו מבקשים להגיש כתב אישום הייתה נמהרת. לצד ביטול החסינות האוטומטית היה צריך לאפשר גם לצד שלישי לבקש את החלת החסינות בשם האינטרס הציבורי.
עד כאן דנתי רק בסוגיית החסינות הדיונית, אבל המהפכה המשפטית הגדולה ביותר בתיקון 33 נוגעת דווקא לעניין החסינות המהותית. עד התיקון לחוק, טענת חסינות מהותית הייתה מתבררת כטענת הגנה בבית המשפט, במקרה שבו הוסרה חסינותו של חבר הכנסת. על פי התיקון לחוק, הכנסת קיבלה לידיה את הסמכות להחליט אם חבר כנסת ייהנה מחסינות מהותית. חשוב לדעת שבעוד החסינות הדיונית רק דוחה את הדיון עד לאחר תום הכהונה בכנסת, החסינות המהותית הינה חסינות מוחלטת, המלווה את חבר הכנסת לתמיד.
שמתי את נפשי בכפי ונמנעתי בהצבעה היות שברור היה שפעולתו של מיארי נעשתה למען מילוי תפקידו כחבר כנסת. החסינות הייתה מהותית ולא הוגבלה על ידי החוק, שהשתנה רק מאוחר יותר.
אני מזכיר זאת לא רק כדי להצביע על עקביות עמדתי. אני מזכיר זאת גם כדי שיהיה ברור לחברי הכנסת שהליך הסרת החסינות הוא הליך מעין שיפוטי. חברי ועדת הכנסת ואחר כך המליאה מוזמנים להקשיב למבקש החסינות וליועץ המשפטי, ובעקבות זאת לגבש את עמדתם. בדיון כזה הם משהו בין שופטים למושבעים.
אינני תמים. ברור לי כי חברי הכנסת באים לדיון עם מטען פוליטי, אבל הסדר הטוב הוא שלפחות ישמרו על מראית עין של פתיחות ולא יביעו עמדה קטגורית לפני שמיעת הצדדים. מותר לקוות גם שיימצאו כמה צדיקים שינהגו לפי צו מצפונם. אני נהגתי כך בפרשת מיארי, כי לא רציתי לתמוך בצעד לא חוקי, אפילו מול אדם שלא ראוי היה לשמש כח"כ בכנסת ישראל.
לכאן נכנסת גם ההמלצה שלי בתחילת המאמר לקריאת הערך "בומרנג" בוויקיפדיה. כל ח"כ המצביע רק מטעמים פוליטיים ואינו מבין את חשיבות החסינות לחברי כנסת בשל היותם נבחרי ציבור - צריך להביא בחשבון שיש דברים מעבר לפוליטיקה. התנהלות פוליטית טהורה תמיד חוזרת כבומרנג.
התרעות פיקוד העורף