יש לנו תכונה כזאת, אנושית לגמרי, להתעלם מאיומים פוטנציאליים. כך אנחנו מסוגלים לדעת שיש לנו חור בשן ולא לטפל בו עד שאנחנו מתעוררים בוקר אחד עם כאבי תופת. אך אם היה מדובר בשן של הילדים שלנו – נכון שהיינו מטפלים בה? נכון שהיינו רוצים למנוע מהם כאב מיותר? הגיע הזמן לחשוב מחדש על שינויי האקלים.
הדוגמה המקומית שלנו היא ממש לא היחידה בהיסטוריה, וגם לא הבולטת ביותר: בספרו "התמוטטות" מתאר ג'ארד דיימונד את קריסתו של אי הפסחא, שהיה אי פורה, שוקק יערות וחיים, עם חברה אנושית יצרנית, שהתמכרה לשיגעון של הקמת פסלי ענק, במאה ה־15. התמכרות שהובילה את תושבי האי להקריב את כל המשאבים הטבעיים שלו כדי לתמוך בשיגעון, עד שהביאו כליה על עצמם. דיימונד תוהה מה עבר במוחו של אותו אדם שכרת את העץ האחרון באי, ומדוע לא קמה הנהגה שפויה שהחליטה על שינוי כיוון לפני שהיה מאוחר מדי.
אז את השאלה שהפנה דיימונד לקוראים, אני מפנה כרגע אליכם: מהם פסלי האבן שלכם שלמענם אתם מוכנים להקריב את עתיד ילדיכם? האם עוד חולצה, עוד נסיעה לחו"ל, עוד זוג נעליים, זה מה שיבטיח את עתידם? האם הבחירה בבזבזנות צרכנית איננה ראייה קצרת טווח להפליא? האם אין זה תפקידכם להבטיח את עתידם?
מעל הכל, אני קוראת לכם לנקוט פעולה כבר היום. החליפו את האדישות וההתעלמות בצריכת מידע והבנה של הנושא, החליפו בילויים בזבזניים ביציאה לטבע (זה גם בריא יותר), רכשו פחות (מחקרים מראים שזו לא הדרך אל האושר), עשו שימוש חוזר בחומרים ובחפצים, הפחיתו שימוש בפלסטיק ובכלים חד־פעמיים, הצטרפו לארגון שומר סביבה לבחירתכם והתנגדו להרס של שטחים פתוחים ושל בתי גידול. אל תרשו שיהרסו את הטבע לידכם. תפעלו עוד היום, כדי שיהיה לילדים שלנו מחר. ד
התרעות פיקוד העורף