אינני מבין את ההתייפייפות של הציונות הדתית; לא של מנהיגיה ולא של האנשים הנפלאים המרכיבים את הקהילה הזאת. בכל תחומי החיים הם עושים עבודה כמעט אלוהית, ורק כאשר הם מתבקשים למלא את חובתם האזרחית ניכרת בהם איזושהי רתיעה שאני לא מבין את פשרה. אהבת הארץ הרי זורמת בעורקיהם, אז למה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, קשה להבין.
לעתים נדמה לי שהם מתנהגים כך כדי להציג מעין אליטיזם מסוג חדש, כדי לחקות אולי את התנועה הקיבוצית בשנים של טרם־מדינה. רק כך ניתן להבין, להתרשמותי, את ההתבטאויות של ישראל הראל ושל נדב העצני, למשל, פובליציסטים עם קהל קוראים רחב, בכל פעם שמזכירים בנוכחותם את בנימין נתניהו.
אני לא בטוח שזאת באמת הסיבה – כלומר, הרצון של הציונות הדתית להתחרות בטהרנות המתחסדת והמזויפת, בעיניי, של מחנה השמאל, אולם אם זאת הסיבה אז הם טועים בגדול. השמאלנים לא סוגדים לשלטון החוק. הם רואים בו אמצעי נוח לכיבוש השלטון. אגב, כמו בארצות הברית, הליכי ההדחה (Impeachment) הם לגמרי פוליטיים. אין בהם אפילו שמץ של משהו אחר. בדומה לישראל, גם שם רואים במהלך הזה דרך טובה לניגוח פוליטי.
ועל כן, זה מה שיש לי לומר לעשרות אלפי הצעירים והצעירות, בניה ובנותיה של הציונות הדתית הנמצאים בכל פינה של חיינו הציבוריים כדי לשאת על כתפיהם את נס התקומה היהודית: המאבק הוא על עתיד הבית הלאומי של העם היהודי, לא פחות. לא עת למחאות היא. ההתגייסות צריכה להיות מלאה. במחנה השמאל לא ימחאו כפיים למי שיישאר בבית ביום הבחירות. השעה לחשבון נפש תגיע, אבל תמיד יש לזכור שכאשר בציונות הדתית התכתשו, היה רק מרוויח אחד: המחנה האחר.
התרעות פיקוד העורף