בכך הסתיים נתיב הקוראליס שאליו נכנס נתניהו עם תחילת החקירות נגדו לפני כשלוש שנים ושסופו היה ברור: כתב אישום. שום השתלחויות וניסיונות לערער את גורמי האכיפה לא יועילו, מערכת האכיפה מתקדמת תמיד באותו נתיב, גם כשמנסים לשסות בה ולהשפיל אותה.
בסופו של דבר נתניהו יפגוש את מושאי התקפותיו בבית המשפט בצד התובע, ופגיעות אישיות גורמות בדרך כלל לתגובות רגשיות ולהעלאת מפלס העוינות.
לאורך ההיסטוריה ניטשו בישראל מאבקים רבים בין המערכת הפוליטית למשפטית. האחרונה תמיד ניצחה. זאת דרכו של עולם, זו דרכה של הדמוקרטיה וזו הפרשנות האחת והיחידה של עליונות שלטון החוק.
ככל הנראה, נתניהו לא משך את בקשת החסינות מתוך רצון לטהר את שמו בבית המשפט, אלא משום שהעריך שוועדת הכנסת - שמליאת הכנסת הקימה באותו יום - לא תעניק לו את החסינות המבוקשת.
בכך נסתם הגולל. אין לנתניהו אפשרות לבקש בקשת חסינות נוספת על העבירות נשוא כתב האישום, וההאשמות יתבררו בבית המשפט. אינני מקל ראש בטענות המקדמיות של נתניהו בשאלת החסינות המהותית, וגם בעצם השאלות התקדימיות על אודות שוחד בצורת סיקור אוהד בתקשורת העולות מכתב האישום נגדו, אך אני עדיין סבור שוועדת הכנסת אינה המקום הראוי לטעון לחפותו. המקום היחיד שבו אפשר לטעון לחפות הוא בית המשפט.
תפקידה של ועדת הכנסת הוא בעיקר לבדוק אם היה מניע זר בהגשת כתב האישום בידי היועץ המשפטי. פרקליטיו של נתניהו לא טענו טענה כזו, לא בשימוע ולא בכל פורום אחר. משמשך נתניהו את בקשתו, נותרה ועדת הכנסת לדון רק בבקשתו של ח"כ חיים כץ.
מהדיון להקמת ועדת הכנסת נעדרו בהפגנתיות מאולם המליאה כל חברי הליכוד וכל חברי גוש הימין. זה היה אקט בוטה ואנטי־דמוקרטי. הקואליציה לא נועדה לנצח תמיד.
למרות הוראות החוק, חברי גוש הימין העדיפו לדחות את הדיון לכנסת הבאה, שמא יתמזל מזלם ובבחירות הקרובות יזכו ב־61 מנדטים ויהיה להם רוב גם לאשר את החסינות בוועדת הכנסת.
מצד אחר, חובתו כיו"ר הכנסת, כפי שבאה לידי ביטוי גם בחוות דעת משפטית שקיבל, הייתה לכנס את הכנסת ולאפשר לה, אם יש רוב לכך, להקים את ועדת הכנסת, שמן הסתם תדחה את בקשת החנינה של נתניהו. בין הליכוד לבין חובתו לתפקיד, אדלשטיין העדיף את נאמנותו לכנסת ולציבור.
תפקיד יושב ראש הכנסת הוא התפקיד הממלכתי השני בחשיבותו בישראל, הבא לאחר נשיא המדינה. אף על פי שבעל התפקיד נבחר מקרב חברי הכנסת, הנבחרים במסגרת רשימות מפלגתיות, מרגע שהוא נכנס לתפקידו, אמור היו"ר להתנתק ממפלגתו ולפעול באופן ממלכתי, לפי רצון הציבור ורצונם של רוב חברי הכנסת המביעים את רצון הציבור.
לא בכדי נקבע בחוק כי כשהנשיא אינו נמצא בארץ, או כשאינו יכול למלא את תפקידו, ממלא מקומו הקבוע הוא יו"ר הכנסת. כשדליה איציק כיהנה כיו"ר הכנסת בתקופת ממשלת אולמרט, היא מילאה את מקומו של משה קצב, מרגע שהתפטר ועד לבחירתו של שמעון פרס - הליך שארך חודשים אחדים.
אם אדלשטיין היה מסרב להקים את ועדת הכנסת, היו ל־65 הח"כים המעוניינים בכך שתי דרכים לפעול: להביא להחלפתו בתפקיד יו"ר הכנסת או לעתור לבג"ץ, שיורה לאדלשטיין למלא את רצונם של רוב חברי הכנסת. מן הסתם בג"ץ היה מורה על כך.
היה זה חבר הכנסת מיקי זוהר שייעץ לאדלשטיין שגם אם בג"ץ יורה לו לכנס את הכנסת לשם בחירת הוועדה, עליו להתעלם מצו בג"ץ ולא לקיים אותו. דווקא האופוזיציה, בראשותו של בני גנץ, העדיפה לא להזדקק לעתירה לבית משפט, משום שלחברי הכנסת יש מספיק כלים להתמודד עם בעיותיהם והם לא זקוקים לעזרתו של בג"ץ. גנץ ושותפיו לא רצו להדיח את אדלשטיין, ולמרבה השמחה, הם לא הגיעו לשלב כזה. אדלשטיין היה נאמן לכהונתו כיו"ר הכנסת, ולאו דווקא להיותו אחד מבין חברי סיעת הליכוד, שהתנגדה לכינון ועדת הכנסת ולדיון מהיר בחסינות נתניהו.
להערכתי, יולי אדלשטיין עלול לשלם מחיר פוליטי על המהלך הממלכתי, הנכון, הצודק והחוקי שעשה, כשכינס את מליאת הכנסת, משום שספק רב אם חבריו לסיעת הליכוד יתמכו במועמדתו לכהונת נשיא המדינה, לאחר סיום כהונתו של ראובן ריבלין, מה שעל פי פרסומים היא שאיפתו בשלב זה של חייו הפוליטיים.
התרעות פיקוד העורף