בעוטף עזה אולי לא תמיד יש נפגעים בגוף, אבל יש נפגעים בנפש

אני מתגורר במושב גילת במועצה האזורית מרחבים, שנמצא בין באר שבע לשדרות, בין מדינת העוטף למדינת ישראל. בדיוק באמצע. את הדרך הזו, הדרך שעוברת מיישובי העוטף למרכז הארץ, אני עובר כמעט מדי יום. אז נכון, מצד אחד הפצמ"רים והקסאמים לא מגיעים לביתי, שנמצא במרחק גדול יותר מהגדר מאשר היישובים שצמודים אליה, אבל מצד שני אני וכל תושבי הדרום חיים את רצועת עזה בכל יום, בכל רגע.

אנחנו חיים את הסיטואציה הזו בראש ובגוף. אנחנו חיים בדאגה, בחשש, בפחד תמידי. תשתטחו פעם על הבן שלכם באמצע שום מקום, כשמעליכם עפים טילים עוינים וטילים מיירטים ותבינו איך אירוע כזה לא יכול לצאת לכם מהראש ומהגוף לעולם. איך התמונה הזו תיחרט בדמיונכם והצלקת בגופכם כבר לא תגליד.

אדם מסוגל להתרגל לכל סיטואציה, טובה כרעה. לי זה קשה. אני לא יכול יותר לספוג ולשתוק. הסרטונים שמופצים לעתים ומתארים את רגעי הבהלה, הבכי וחוסר האונים של ילדים בזמן שגרת האזעקות, קורעים אותי מבפנים. אני מודה שלא פעם העיניים שלי מתמלאות דמעות כשאני חושב על הילדים הקטנים שגדלים לעולם מופרך. האמת היא שהעיניים שלי דומעות אפילו עכשיו, כשאני כותב את המילים הללו.

עולם שבו בלונים הם דבר שחייבים להתרחק ממנו ולהזמין בגללו חבלן, הוא לא עולם שאפשר וצריך לקבל אותו. איך נשכנע עשרות אלפי ילדים שפעם היה פה אחרת, שפעם מדינת העוטף הייתה חלק ממדינת ישראל ושילדים בירושלים, בחיפה, בתל אביב ובשדרות נהנו מאותה תחושת ביטחון? הם לא יאמינו לנו כשנספר להם על זה.

למה בכל יום שישי בשנה וחצי האחרונות חלון הממ"ד שלי נעול? כי החשש הוא שההפגנות על הגדר יביאו להרוגים, ואז האצבע על ההדק קלה.

אז אנחנו יושבים ומחכים לאזעקות.

ככה נראים חיי תושבי הדרום בכלל ומדינת העוטף בפרט - יושבים, מנמיכים את עוצמת הקול בטלוויזיה וממתינים. אופנוע עובר במהירות, הדופק בחדר השינה מזנק ל־180, למה? כי ככה אנחנו חיים בשגרה. כן, בשגרה.

לכו לשוק בשדרות או למרכז קניות בדרום, שתו לכם קפה בנחת חצי שעה ותספרו כמה פעמים שמעתם פיצוצים אדירים. פיצוצים שגורמים לכם להתכווץ ולהעיף מבט כדי לוודא שהכל סביבכם עדיין עומד יציב. אלו הקולות שמלווים את הילדות של אלפי ילדי האזור. לא ציוצים ולא מוזיקה, רק פיצוצים. פעם שלנו ופעם שלהם.

אנחנו כמבוגרים מבינים ומכילים את הסיטואציה. עכשיו תחשבו על ילדים שלא מסוגלים להכיל כלום מכל זה. הם בוכים, הם מבוהלים, ואלה חייהם. הילדים הללו לא יסלחו לנו לעולם אם לא נעשה משהו, אם לא נזעק. גם בשבילנו, אבל קודם בשבילם ולמענם.