שתי הצעות נוספות, כמו ביטול האפשרות לפיזור הכנסת תוך הליך להרכבת ממשלה חדשה על פי חוק יסוד הממשלה וכי לפיזור הכנסת יידרש רוב של 70 מחבריה, ראויות אף הן לאימוץ. נוכחנו כי נעשה שימוש בהליך של פיזור הכנסת כחלק מתמרונים פוליטיים. עד כאן הכל טוב ויפה.
אבל השאלה המרכזית העולה היא על בסיס איזה תשתית דמוקרטית שואף המכון לקבען. ובכן, על פי הצעת המכון, כל העקרונות אלה ימוזגו במכלול אחד עם הקביעה שמי שעומד בראשות המפלגה הגדולה ביותר יכהן כראש הממשלה, מבלי לקבל את אמון הכנסת. המסקנה היא כי הגם שהעקרונות המוצעים נכונים, התשתית שעליה רוצים להניחן רעועה וסותרת עקרונות של דמוקרטיה בסיסית.
ראש ממשלה אשר נבחר רק על ידי מפלגה אחת הוא ראש ממשלה אשר למפלגתו בערך 25% מכלל קולות הבוחרים. כלומר, הוא מקבל מנדט ישירות רק ממפלגה אחת המהווה מיעוט מכלל קולות המצביעים.
המכון, היסטורית, תמידית וכמעט באובססיביות, ניהל בזמנו מערכת הסברה מקיפה ויקרה על מנת לשכנע את כולנו כי חוק הבחירה הישירה הוא חוק גרוע. כנראה שקשה לו היום להשתחרר מתפיסה זו. לכל ההצעות שפורטו מעלה יכול להיות ביסוס דמוקרטי רק אם ראש הממשלה ייבחר בבחירה ישירה על ידי כלל הציבור. כאשר ראש ממשלה נבחר ישירות על ידי הציבור יש לו את הלגיטימיות להקים ממשלה מבלי שיקבל את אמון הכנסת, שכן הוא קיבל ישירות את אמון הריבון, שהוא ציבור הבוחרים, בבחירה אישית וישירה.
אולם, מה שמעיד יותר מכל על חוסר הניסיון הפוליטי של המכון הישראלי לדמוקרטיה זוהי הצעה נוספת הקרויה הצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבית. משמעות ההצעה, שבמסגרת הצבעה אחת של 61 מחברי הכנסת אפשר להפיל ממשלה ולהקים תחתיה ממשלה אחרת. למראית עין זו הצעה טובה, בכוחה למנוע את תקופת הביניים שבין הפלת ממשלה להקמת ממשלה אחרת. אך מנגד, זה יחליש מאוד את יציבות הכנסת והממשל. הפיתוי והאפשרות להחליף ממשלות בלי הצורך ללכת לבחירות ולתת את הדין לבוחר יגבר.
נכון לקבל את ההצעות של המכון הישראלי לדמוקרטיה אם אנו חוזרים לבחירה הישירה של ראש הממשלה; וכל הצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבית אינה קונסטרוקטיבית, היא מולידה חתרנות והרפתקנות פוליטית.
התרעות פיקוד העורף