מיליוני פליטים בכל רחבי העולם השתקמו מאז, ואילו העזתים נשארו במצבם זה. ארגון פליטים מיוחד (אונר”א) הוקם בעבורם, ולאף אחד אין עניין בפירוקו, שכן הוא מספק פרנסה לאלפי אנשים. בד בבד, אי אפשר לומר שהמצב נשאר סטטי. ארגוני טרור שונים השתלטו מעת לעת על הרצועה, ובכל פעם רק השמות השתנו.
המצרים אף פעם לא רצו את עזה. בגין ניסה לכפות על סאדאת את קבלת האחריות על הרצועה במסגרת הסכם השלום, אבל הנשיא המצרי סירב. כל מרחבי סיני הוחזרו למצרים, ורק הרצועה נשארה כעצם בגרוננו. במסגרת תוכנית המאה של הנשיא טראמפ יש ניסיון להפוך אותה לחלק מהמדינה הפלסטינית באמצעות משהו שנקרא “המעבר הבטוח”, אולם אני לא רואה כיצד מבנה כזה יכול לעבוד. מה שהם ינסו לעשות, לדעתי, באמצעות “המעבר הבטוח” הוא להעתיק את תחומי פעילותם גם לגדה.
כל אלה עובדות שאי אפשר לכפור בנכונותן – ובכל זאת בכל מערכת בחירות שאלת הפתרון עולה לכותרות. מי שלא ליד הגה השלטון מבטיח הבטחות, אבל כולם יודעים שאין פתרון של ממש. עוד מבצע ועוד כניסה קרקעית לא יועילו. כולם יודעים את זה ומוטב שגם תושבי העוטף ילמדו לחיות עם אי־פתרון מובנה זה.
ארגוני הטרור ממשיכים בשלהם, ואין כל דרך לסלקם משם, בדומה למצב בדרום לבנון. אהוד ברק הורה על הסתלקות צה”ל משם וגרם להתפתחותו של ארגון טרור אימתני עם למעלה מ־100 אלף טילים, שחלקם מדויקים להחריד. החיזבאללה יושב כרגע בשקט בטח לא בגלל פחדיו מההנהגה הישראלית הנוכחית, שכן אם האיראנים ירצו, הכל יקרה.
מה שמחזיר אותי לראשית הדברים. נמאס כבר לשמוע את כל אלה שמבטיחים לנו שבידיהם הפתרון. רבים וטובים הבטיחו בעבר את אותו הדבר ונכשלו. אי אפשר להכניע ארגוני טרור. אין כל דרך ללחוץ עליהם. גורלה של האוכלוסייה האזרחית לא מעניין אותם. האמריקאים למדו זאת זה מכבר. אפשר למחוץ עוד ראש ועוד ראש אבל הגוף ממשיך לייצר ראשים חדשים. גם פעולות תגמול עוזרות רק לרגע, וגם זה לא תמיד.
וזה מוביל אותי לרציונל של הדברים שנכתבו עד כה. אין לוותר אפילו על שעל אדמה אחד ממערב לירדן. צה”ל צריך לשלוט בכל השטח והיישובים האזרחיים צריכים להיות חלק ממערך ההגנה. אין דרך אחרת להבטחת שלומה של שפלת החוף ולמניעת כניסתם של ארגוני טרור חמושים בטילים ליהודה ושומרון.
התרעות פיקוד העורף