בכל מדינה דמוקרטית שבה מתקיימות בחירות, ציבור הבוחרים מחליט במי הוא בוחר. אני לא רואה, למשל, את הנשיא הנבחר בארצות הברית קורא ליריבו לחלוק עמו את השלטון. אותו הדבר באנגליה או בצרפת. נכון ששם שיטת הממשל היא שונה; ובכל זאת, הכלאה של אידיאות מנוגדות תמיד מובילה למשהו לא טוב.
הרבה ביטויים נזרקים אל חלל האוויר מאז שפורסמו מדגמי הטלוויזיה. אינני מאמין באף אחד מהם. הם תמיד מגיעים לאחר שמחנה השמאל רושם הפסד צורב. הם אף פעם לא נשמעים כשהמחנה הלאומי נוחל מפלה. קחו לדוגמה את מה שקרה ב־1992. יצחק רבין ניצח ומיד הוקמה ממשלה בתמיכה של חמשת חברי הכנסת הערבים. אף אחד לא פנה ליצחק שמיר והציע לו “לשלב ידיים”. הסכמי אוסלו הארורים כבר ריחפו באוויר. 61 המנדטים שעמדו לרשותו של רבין הספיקו לו. הם לא ביקשו הכרעה נוספת מציבור הבוחרים; וכשהיה צורך באישור של הכנסת אף אחד במפלגת העבודה לא סתם את האף כשנקנו שני חברי כנסת תמורת מקום ליד שולחן הממשלה.
וזה מה שצריך לקרות גם עכשיו. על בנימין נתניהו למלא את השליחות ההיסטורית שהוטלה על כתפיו. יש לו חבר בבית הלבן וזו העת לקבוע את הריבונות הישראלית על 30% מהשטח; השאר, יבוא יומו. אין לבזבז זמן על ניהול מגעי סרק עם נציגים של המחנה האחר.
כך או כך, אינני רוצה שמישהו יגדע את האופוריה שבה אני נמצא. זה עוד יקרה, אולם כעת אני רוצה להאמין שהממשלה שבה בחרתי תפשיל שרוולים ותצא לדרך. המלאכה מרובה.
התרעות פיקוד העורף