הימים האחרונים עוררו בי זיכרונות ילדות ממשחק שנהגנו לשחק בכל מיני מפגשים חברתיים. קוראים לו משחק הכיסאות, ובמהלכו מתנגנת מוזיקה, המשתתפים רצים סביב כיסאות שמספרם קטן ממספר המשתתפים, ובכל פעם שהמוזיקה נפסקת כולם תופסים מקומות ישיבה ושחקן אחד נושר, עד שהאחרון התופס את הכיסא הוא היחיד שנותר ומוכתר המנצח. רק שנוסטלגיה לחוד ומציאות לחוד.
את הסיבוב השני למשחק המדובר אקדיש לחבר’ה הצעירים שהמדינה עשתה שמיניות באוויר בכדי להביא אותם לארץ מדרום אמריקה. מעבר לתרומה הכספית, נכונות חברת אל על להטיס אותם בחינם לארץ ומאמצי משרד החוץ לאתרם, הם היו צריכים להירשם על מנת להבטיח את מקומם במטוס. אך כרגיל, היו כאלו שנרשמו לטיסה, ואחרים שעלו עליה מבלי שנרשמו ותפסו את מושבם. 23 צעירים שכן נרשמו נותרו בדרום אמריקה, אם כי חולצו משם מאז, בעוד אלו שהגיעו לישראל עשו צחוק מכולנו: לא מוכנים להתחייב להישאר בבידוד, “השתעלו” על צוות הדיילים וביקורת הגבולות, והתנהגו כאילו זו חובת המדינה לתת להם את מבוקשם, כאילו חייבים להם משהו. לא ברור כמה מדינות עשו זאת עבור אזרחיהן, אבל הם חושבים שמגיע להם.
אילו היו אלו הוריכם, הייתם מאפשרים לקרוע אותם ממיטתם ומסביבתם המוכרת והמגינה ומאפשרים את תלישתם למקום זר? מעבר לעובדה שהם מבודדים ואין אפשרות לבקר אותם בשל הסכנה שייחשפו לנגיפים, כעת רוצים להעביר אותם למקום אחר, על כל המשתמע מכך. במילים אחרות, המסר לאוכלוסייה המבוגרת הוא אותו מסר כמו באיטליה, אם אתה מבוגר מגיל 60, חייך אינם שווים. המדינה לא תציל אותך כי אתה לא שווה הצלה.
התרעות פיקוד העורף