משבר הקורונה החזיר אותנו למשפחתיות, לתבשילים, למשחקים עם הילדים, ואפילו לשעמום המשפחתי. מי זוכר שעשרות שנים אחורה היינו יורדים לגינות הציבוריות מתחת לבניין ומשחקים עם ילדי השכנים, ולכמה מאיתנו בכלל יש פינות משחקים מתחת לבית?
הסגר שנכפה עלינו הוביל רבים מאיתנו לשאוף אוויר, במסגרת רדיוס 100 המטרים המותרים, ולחוות מחדש את הקולות המוכרים של פעם – את האיש על הספסל שיושב ומנגן בגיטרה, מוקף בשכנים השרים ומוחאים כפיים; את סימני הקלאס בכניסה לחניוני הבניינים, את הקולות של אבא, אמא וילדים הקופצים בחבל, שרים את שירי הילדות המצחיקים והעליזים, שעשרות שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שמישהו שר אותם במרחב הציבורי.
בעשור האחרון מחקרים רבים הוכיחו את התיאוריה שלפיה הקשר בין הילדים למשחקים מתחת לבית הוא בעל יתרונות טיפוליים החשובים לבריאותו הנפשית של הילד. מחקרים מדיסציפלינות שונות ברחבי העולם הצליחו להגדיר את מה שכולנו יודעים – הטבע בכלל וגינות ציבוריות בפרט אולי מרוקנים את האנרגיה של הילדים לפני השינה, אבל ממלאים את מצברי החוויות והחושים שלהם. זמן הבילוי בגינות הציבוריות מאזן את מערכת העצבים, מפחית לחצים ומוריד את רמות החרדה.
הכותבת היא מנכ"ל קרן ילדי ישראל
התרעות פיקוד העורף