עבור משפחות רבות הבקשה להימנע מהגעה לבתי הקברות היא קשה. המצבה מהווה אמצעי קונקרטי לקשר עם הנופל והיא ממלאת במשהו את החלל הגדול שהוא מותיר אחרי מותו. רבים מבני המשפחה השכולים נוהגים לטפח את המצבה, להביט בה ואף לדבר עם יקיריהם.
לא בכדי משקיעה המדינה מאמצים אינטנסיביים בהשבת גופות חיילים, נעדרים או חטופים אל קבר ישראל. משפחות שנותרו ללא קבר מספרות על הקושי הרב לתת פורקן לכאב ולשכול. כאשר לכאב ולגעגוע אין גבולות, המצבה מסייעת במעט לרכז אותם למיקום גיאוגרפי ולזמני הביקור בו.
יתרה מכך, משפחות שכולות נושאות את זיכרון יקיריהן בכל יום. ביום הזיכרון הלאומי, ההתגייסות הפיזית, הרגשית והתודעתית של העם מעצימה את הדהוד הזיכרון. אומנם האבל פרטי, ויש מי שמברך על השחרור מהאילוץ לחוות אותו בנוכחות קהל רב, אך רבות מהמשפחות שואבות כוח מן ההד שניתן לזכר יקיריהן ביום הזה.
מאפייני הטקסים השנה עלולים להיות קשים לא רק עבור המשפחות, אלא גם עבור המנחמים. השנה תידרש המעטפת האנושית להירקם בדרכים יצירתיות משלה באמצעים דיגיטליים ובמרחבי הרשת. יום הזיכרון השנה יהיה אחר, אך החוויה הפנימית, האישית, של זיכרון מתמשך, אובדן כבד וצער עמוק עדיין תתקיים בו. הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית בעמותת נט"ל, המטפלת בנפגעי פוסט־טראומה על רקע לאומי.
התרעות פיקוד העורף