סעיף 49(6) לאמנת ג’נבה הרביעית, בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, קבע כי “מעצמה לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח הכבוש על ידה”. סעיף זה אף אומץ על ידי חוקת רומא, שם הוגדר מהלך זה כפשע מלחמה. ישראל אומנם לא חתמה על האמנה, אך בכך לא נגזר דינו מבחינת המערכת הבינלאומית.
התובעת בבית הדין בהאג פתחה בשנים האחרונות בבדיקה מקדמית בדבר סמכותה לדון בהתנהלות הישראלים והפלסטינים באיו”ש. בין יתר החשדות לביצוע עבירות של פשעי מלחמה, כללה את שאלת ההתנחלויות.
הנה כי כן הפלסטינים בפנותם אל בית הדין מבקשים לפרוץ את המסגרת המוסכמת בין הצדדים, ולדחוף את בית הדין להכריע בשאלות פוליטיות שצריכות להתברר במשא ומתן ולא בהליך משפטי פלילי”. כך, בעוד יד אחת של הממשלה מתגוננת בפני חקירה בבית הדין הפלילי בהבטיחה כי הנושא שנוי במחלוקת ויבוא על פתרונו בהסכמת הצדדים, קמה ידה השנייה ומכריזה על סיפוח חד־צדדי, ובכך משמיטה את בדל טענת החוקיות שעדיין עומד לזכות מדינת ישראל.
כך לדוגמה עלולה החלת החוק לפגוע אנושות בחברות ישראליות. על פי החוק הישראלי הן יחויבו לפעול ביהודה ושומרון מרגע שיוכרזו כחלק מהמדינה, אך על פי חוקי מדינות היצוא או היבוא שלהן, הן יימצאו עוברות על החוק, יוטלו עליהן סנקציות, או שתיאסר פעילותן שם כליל. די אם נשווה לעצמנו את המשמעויות במקרה שבנק ישראלי יודר מפעילות במדינות מובילות באירופה.
ראוי שבטרם יסבכו את אזרחי ישראל בהחלטה הרת גורל של סיפוח חד־צדדי, ייטיבו הממשלה והכנסת לבחון לעומק, בעבודת מטה יסודית, את מכלול השלכות המעשה הפזיז, ויציגו את שלל ממצאיהן בפני הציבור הרחב בשקיפות מלאה, בכלל זה את אסטרטגיית היציאה וההיחלצות ממגוון הנזקים הצפויים.
התרעות פיקוד העורף