ההסכם הקואליציוני הוא יותר משפטי או יותר פוליטי?

בשלהי 1992, לאחר שיצחק רבין שב ללשכת ראש הממשלה, אירעו בארץ פיגועים רבים, שגרמו לכעס ולפחד רב בציבור. רבין ידע אז שכדי לרצות את הציבור הוא חייב להגיב בעוצמה. לאחר שמחבלי חמאס חטפו ורצחו את שוטר מג"ב ניסים טולדנו, התכוונה הממשלה בראשות רבין לגרש יותר מאלף מחבלים ללבנון.

על פי הדין והמשפט הבינלאומי, כל אחד מהמגורשים היה זכאי להודעה מוקדמת על דבר גירושו ולשימוע. אלא שהגירוש היה בבחינת סוד כמוס. פרקליטת המדינה דורית ביניש ומנהלת מחלקת הבג"צים נילי ארד התנגדו למהלך מטעמים משפטיים, ושר המשפטים דוד ליבאי והיועמ"ש יוסף חריש תמכו במהלכים של רבין והממשלה.

למרות מעטה החשאיות - הסיפור דלף, והוגשה עתירה לבג"ץ, שנועדה למנוע את הגירוש, בזמן שהאוטובוסים ועליהם 415 מחבלים עשו את דרכם ללבנון. השופט התורן אהרן ברק הוציא צו ביניים נגד הגירוש, והאוטובוסים נעצרו בגבול. כשהדבר נודע, הציבור זעם. אף על פי שהחלטתו של ברק הייתה נכונה מבחינה משפטית, סברו רבים שלעתים שיקולים אחרים צריכים להנחות את השופטים.

בשל רצון הממשלה לזרז את התהליכים, קבע נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר את הדיון בהרכב מורחב לשעה חמש בבוקר. השופטים נחלקו בדעותיהם. את דעת הרוב בעד הגירוש הוביל שמגר, ואת דעת המיעוט נגד הגירוש הוביל ברק. שמגר, שרצה בבג"ץ זה להגיע לפסק דין פה אחד, הפעיל לחצים על שופטי המיעוט, ולשם כך אף שינה את הנוסח התקיף של פסק הדין שכתב. לימים אמר ברק שהוא מתחרט על שנענה לפנייתו של שמגר, ושזו הייתה החלטה משפטית לא מדויקת.

ביום השני לדיונים עסקו 11 שופטי בג"ץ בהסכם הקואליציוני שנרקם בין הליכוד לכחול לבן, ושהונחו בו כמה מוקשים חוקתיים. בין היתר, השופטים התקשו להבין מדוע בששת החודשים הראשונים לכהונתה תימנע הממשלה מחקיקת חוקים שאינם קשורים במגיפת הקורונה, או מדוע יימנעו בממשלה ממינויי בכירים בשירות הציבורי, כמו זה של מפכ"ל המשטרה או פרקליט המדינה.

לדעת השופטים, אין קשר בין המינויים הנדרשים לבין הקורונה. בעניין זה ועל פי הצעת השופטים, תיקנו הצדדים את ההסכם הקואליציוני, וקבעו כי תקופת אי־המינוי תקוצר למאה ימים וכי בהסכמה הדדית ניתן לחוקק חוקים אחרים חוץ מבנושא הקורונה. היועץ המשפטי הוסיף חוות דעת משלו, שבה קבע כי לאחר התיקונים אין מקום לכך שבית המשפט יתערב בהסכם הקואליציוני.

לעומת זאת, במקרה שבו נערך הסכם פוליטי בין שני חברי כנסת מהמגזר הערבי, שעסק בהתפטרותו של אחד מהם מהכנסת על מנת שהשני ייכנס תחתיו, סירב בית המשפט העליון להתערב, בטענה שמדובר בהסכם פוליטי שאינו שפיט.

לדעתי, השידור הישיר עשה רק טוב לבית המשפט העליון, משום שהמוני בית ישראל נוכחו לדעת שמדובר בחבורה רצינית של שופטים שמעמיקים בדיון ואינם מתנשאים ומורמים מעם, כפי שחלקם נטה לחשוב. צריך לברך את הנשיאה חיות ולעודד אותה להמשיך בדרכה. ככל שירבו השידורים הישירים מבית המשפט העליון, כן ייטב.