אבל במקום לייצר אקדמיה ציבורית אחת ושוויונית התגבשו הבדלים שקיבעו פערים בלתי מוצדקים בין המכללות לבין האוניברסיטאות, באופן שבהכרח מוביל לפערים באיכות ההשכלה הגבוהה. אחד מההבדלים הבולטים, הוא בשכר ובתנאי ההעסקה של המרצים הזוטרים במכללות לעומת אלו באוניברסיטאות.
המרצים האלו הם רוב כוח ההוראה במוסדות האקדמיים. במכללות הציבוריות הם מקבלים שכר הנמוך ב־40% עד 60% מעמיתיהם באוניברסיטאות, ובנוסף, רק במכללות מועסק הרוב הגורף של המרצים האלו כמרצה מן החוץ – מודל העסקה פוגעני ש”מפנק” את המרצה בפיטורים מדי סמסטר, בחוסר ודאות וחוסר ביטחון תעסוקתי תמידי, היעדר תנאים סוציאליים סבירים, שכר שאינו משתנה לפי ותק, ועוד.
עבודתם של המרצים הזוטרים אינה במחקר אלא בהוראה, והיא זהה לחלוטין באוניברסיטה ובמכללה. מרצים לא מעטים מעבירים את אותם הקורסים גם כאן וגם כאן, וחווים בעצמם הן את תנאי ההעסקה ההולמים והן את אלו הבלתי הולמים על אותה עבודה בדיוק.
ההבדל הגדול בשכר מייצר אצל המרצים העדפה להעסקה באוניברסיטה, ובמצב זה החזקים יותר הם אלו שמוצאים דרכם לשם ונוצרים פערי איכות. המרצים בשכר הנמוך יותר במכללות נוטים בשל כך לעבוד במספר מוסדות, ומוצאים עצמם מתרוצצים ממכללה למכללה, מה שמייצר פגיעה נוספת באיכות.
היחס המפלה לסטודנטים ולמרצים במכללות הציבוריות מהווה חסם בפני הנגשה מלאה ושוויונית של ההשכלה הגבוהה לפריפריה. הצדדים הפורמליים הנדרשים לעשיית השינוי כבר ישובים כשנתיים סביב שולחן המשא ומתן. אולם חסרה החלטה עקרונית ותקציבית של הדרג הפוליטי־ממשלתי, וזה ההבדל כולו: כבוד השר אלקין – האם תהיה האיש הנכון בזמן הנכון, למען הפריפריה ולמען החברה הישראלית כולה?
התרעות פיקוד העורף