במרוצת השנים למדתי להכיר את מגוון התגובות האנושיות של בני המשפחה והקרובים המתמודדים עם צער הפרידה וכאב הגעגוע. אלו המתכנסים באבלם השקט, ואלו המשתפים ברגש רועש. אלו המשקיעים בחזות המצבה ובטיפוחה, ואלו המתמקדים בהנצחת הזיכרון. אלו המבקרים כל יום שישי, ואלו המבקרים רק משנה לשנה. כל משפחה ודרכה, כל משפחה ואופייה. אך תופעה אחת משותפת לכולם – ככל שחולפות השנים, הולך ופוחת בהתאמה מספר העולים לקבר המשתתפים באזכרה השנתית, שמתקיימת, בסופו של דבר, על ידי בני המשפחה הקרובים בלבד. ככה זה, הזמן עושה את שלו, "דור הולך ודור בא" וזו תופעה נורמלית ואף מתבקשת.
השנה, עקב "מצב הקורונה", לצערי לא אזכה לעלות לקברו ולחוש את התחושה הייחודית הנלווית לתפילה במקום הקדוש הזה – תחושת הקדושה וההתעלות הרוחנית, וההרגשה שזהו המקום שבו ניתן לפרוק את כל דאגות הלב ולהיוושע בכל הישועות. אבל "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", וגם השנה ננצל את יום פטירתו של הרבי כדי ללמוד מתורתו, לספוג מרוחו, ובעיקר להמשיך לפעול בשליחותו ובדרכו.
התרעות פיקוד העורף