הרי, על מה הכעס? על מה הפחד מדיקטטורה? על דברים שאינכם מבינים בהם, ואין לכם שום נגיעה אליהם, ברוב הזמן, מבחירה. רוב חבריי בני גילי המפגינים, מביעים זעם בלתי נשלט על דמויות שאודותיהן לא שמעו מילה עד לא מזמן. השתתפותם במשחק ובחיים הפוליטיים בישראל זניחה עד לא קיימת. מתוך עננת הניתוק הזו עולה הזעם על גדותיו, וגם הסיבה שתביא לסיום מחאתם חסרת החשיבות.
אתם לא יודעים על מה אתם מפגינים. אתם מערבבים נושאים. משלטים נגד נתניהו, בעד העצמאיים והעסקים, נגד המשטרה והירצחו הטרגי והמזעזע של איאד אלחאלק, דרך התרעמות על חוק ההסמכה (השוואתו באופן ביזארי לחוק ההסמכה של היטלר בגרמניה של 1933) ועד "נמאס מכל השיט הזה". אתם מנותקים לא פחות מהנגבי, וההפגנות שלכם לא יניבו שום פירות חוץ מהלחץ הציבורי שהוביל את ראש הממשלה לחלק לכם 750 שקל, בדומה לוועדת טרכטנברג המיותרת בסוף המחאה החברתית של 2011.
אף אחד מכם לא היה יכול להצטעק כי "זו דיקטטורה", בעת שהוא מתאם הפגנות עם המשטרה, ומפרסם על כך סטורי באינסטגרם, בפייסבוק, ומאחוריו שורה של עיתונאים חופשיים המהדהדים את המסר, והמשתכרים שכר טוב באחת מכל מערכות העיתון (טוב, כמעט כולן) הארציות.
התרעות פיקוד העורף