הקורונה היא הזדמנות לענף התרבות לבחון את עצמו

התיאטרון, כחלק מרכזי בענף התרבות, תמיד ליווה מהפכות, ומאז ימי יוון הוא לא מפסיק לעבור תהפוכות. בשנות ה־60 יצרו התיאטרון העני של הבמאי הפולני יז’י גרוטובסקי והחלל הריק של הבמאי פיטר ברוק מהפכה, בשנות ה־90 טלטל התיאטרון הפוסט־דרמטי (שעדיין נאבק להתהוות פה) את השדה, וכעת נקטע רצף הזמן הלינארי. נדמה שהגיע הרגע לפעול, שהרי פעולה, כדברי חנה ארנדט, “מייסדת מקור להשתלשלות דברים חדשה”.

לאורך השנים הגיבו פחות ופחות אמנים בארץ לאתגרים שהולידו שינויי האקלים, במובן של רוח הזמן. פחות ופחות התריסו, הטילו ספק, קראו תיגר. בד בבד פחת המקום שהתרבות קיבלה בחינוך ובמדיה, וההיכל היה פחות ופחות למקום של ערעור, שאפשר ליחיד ולקבוצה להרהר באופן אינטלקטואלי וחושי, ולרגעים אף לחוש שהם מצויים במרחב של החלמה. וכך זה נמשך, עד שהתחלנו לטבוע במים הרדודים של ימינו, וכעת אנו זקוקים למכונת הנשמה.

האוצר וחוקר האמנות הצרפתי ניקולא בוריו טען: “תפקיד יצירות האמנות להוות דרכים לפעולה ודרכי חיים בתוך המציאות הקיימת, בכל קנה מידה שנבחר על ידי האמן”.  אין זה אומר בהכרח שאין מקום לאמנות לשם אמנות, או לצורכי בידור, אבל הגיע הרגע לערער על המובן מאליו. הגיע הרגע לבחון מחדש את האתוס שהקהל רוצה להתבדר ולשאול מחדש: האם התפקיד שלנו הוא לרצות את הקהל והמערכת?

באמנות הקהל נתפס כקהילה, ויצירת האמנות היא סוג של "התרחשות אמנותית" המשתפת את הקהל וחוקרת אמצעים נוספים ליצירת קשרים שונים בחללי הגלריה, המוזיאון, התיאטרון ואפילו הרשת, אבל לא במחיר של קלילות מתחסדת, או יצירת אירועים אליטיסטיים של קהילת אמנות פריווילגית.

ימי הקורונה הביאו איתם משב רוח של הרהור. דווקא כעת היצירה ויוצריה יכולים וצריכים לבחון את עצמם, את מקומם במציאות ואת מקומה של יצירתם. זו לא רק זכות, זוהי חובה.