השנה היא 1916. מקבץ מכובדים שעל שמם ייקראו רחובות ראשיים במדינת ישראל מתיישבים לקפה בעיר מנצ'סטר: ארתור ג'יימס בלפור, הרברט סמואל וחיים ויצמן.
השלישי עשה כל אשר ביכולתו כדי להביא את הנציבים הבריטים לידי הכרה ברעיון הציוני להשבת העם היהודי לביתו בארץ ישראל. הוא הבין כי היהודים חייבים מדינה, ואף אמר לאחר ועידת אוויאן: "העולם נחלק לשניים: מקומות שליהודים אסור להתגורר בהם, ומקומות שליהודים אסור להיכנס אליהם".
בשנת 1917 העביר בלפור לרוטשילד את הצהרתו המפורסמת שעל יסודה ניתנה הזכות לעם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל. בלפור ראה בעם היהודי מה שאנחנו, בשנת 2020, מתקשים לראות: עם מלוכד, חזק וחדור מוטיבציה להקמת מדינה עצמאית בציון. בעיניו מדובר היה במשימה היסטורית מדרגה עליונה שנגזרה מצו הבורא. כך התבטא כשהוא נשאל מה הניע אותו להקים את מדינת היהודים.
ט' באב הוא זמן טוב לעצור, לקחת נשימה עמוקה ולצלול לנבכי עמנו. הזעם, הכעס והאלימות המאפיינים כל כך את האווירה הציבורית בימים אלו וממלאים את הרחובות הם מסור המנסר את הגזע שממנו צומחת מדינת ישראל. לו בלפור היה רואה מה מתרחש ברחוב הקרוי על שמו בירושלים, בוודאי היה מתהפך בקברו.
בכל בית יש מחלוקות. בכל בית יש ריבים, מחשבות, אתגרים, שאלות וספקות. זכות המחאה תמיד שמורה. אך ברגע שהאלימות מרימה ראש, השסעים הקורעים אותנו לגזרים מתרחבים ומתארכים. אלימות ושנאה אינן הדרך לחיבור, אלא לפילוג ולחורבן. כך היה בעברנו, ולצערי, כך עלול להיות גם בעתיד.
בימים שבהם נדרשת הלכידות יותר מאי פעם, אני פונה לאחינו היוצאים להביע את זעמם ברחובות הארץ: אל תעשו לפילוג ולשנאה את העבודה, אל תרחיקו בין האנשים. יש לכם מה לומר, אמרו בקול גדול שיישמע, אבל שמרו על אחיכם ואחיותיכם, גם על אלה שאינם מסכימים איתכם. כולנו חולקים גורל משותף. כולנו כואבים את המציאות החדשה. כולנו עושים כל שניתן על מנת להתמודד עם האתגרים המתרגשים עלינו.
התרעות פיקוד העורף