דווקא האיסור שעליו כנראה כלל לא שמעתם הוא זה שהופך את יום תשעה באב ליום הקשה ביותר עבורי במשך השנה כולה: "איסור שאילת שלום". אני לא יודע אם זו תכונת אופי מולדת או התנהגות נרכשת מאותה משנה ששיננתי בילדותי: "הוי מקדים בשלום כל אדם". ואולי זו פשוט דרך נוספת שלי כרב המתגורר בסביבה לא דתית, להתגבר על מבוכת הבולטות והחריגות בנוף. כך או כך, אני ממש אוהב לומר שלום.
לא משנה אם זה לגברים או לנשים, לקטנים או לגדולים, לאנשים שאני מכיר או שטרם, לכל מי שנקלע בדרכי, אני אומר שלום. לא תמיד במפורש, לא תמיד בקול ובמילים, לעתים רק במחווה כלשהי - נפנוף יד או ניע ראש, אבל תמיד שלום ותמיד עם חיוך. ותאמינו לי, זה מחולל נסים.
והנה מגיע יום תשעה באב, ופתאום לא רק שאסור להקדים ולומר שלום לאף אחד, אלא גם "אלו שאינם יודעים ונותנים שלום, משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש”. ואני צריך להתמודד עם פרצופים מובכים ותמהים של אנשים שלא מבינים מה קרה לרב הנחמד, ולמה פתאום הוא מתעלם בגסות ולא אומר שלום.
אז קודם כל, אני מבקש לנצל במה חשובה זו כדי להבהיר שאני לא כועס או עצבני או מתעלם מאף אחד חלילה. אני לא אומר היום שלום משום שהיום תשעה באב, ו”איסור שאילת שלום” הוא אחד ממנהגי האבלות של יום זה, שבו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש.
אדם שאמרת לו שלום בבוקר - יהיה לך קשה מאוד לשנוא אותו אחר הצהריים, ובטח ובטח שלא תצליח לצעוק עליו בערב. מסתבר שממש כמו בשיר, ההגעה ל”אחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי”, עוברת דרך “ומי שבא נאמר לו אהלן”. נסו ותיווכחו. שלום שלום.
התרעות פיקוד העורף