שני אירועים שהתרחשו בימים האחרונים הביאו אותי לחשוב עד כמה התנהלות בני הדור הוותיק במדינה, אלה שעלו לארץ עם תקומתה, שונה מהתנהלות חלק מתושביה כיום. בשבוע שעבר התקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב דיון בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן. אירוע זה מהדהד בכאבו עד היום.
כידוע, נשים צעירות שעלו מתימן לארץ עם הקמתה, נקלטו במעברות, ילדו תינוקות בריאים, היניקו אותם, הביטו בעיניהם, מסרו את התינוקות לצוות כדי שאלו יטפלו בהם, ואז נעלמו חלק מהתינוקות באופן מסתורי. הודעה לקונית נמסרה למשפחות מנציגי הסוכנות היהודית או רשויות אחרות במדינה על כך שהתינוקות "מתו ונקברו". אלא שבמקרים רבים לא קברים ולא ילדים התגלו עד היום.
הנשים שנותרו בחיים כדי לתת עדות על המקרה כבר בנות 90. כואב לשמוע אמא אומרת שכל יום היא שואלת את עצמה: "איך האמנתי, איך נתתי תינוק". ספק אם בחייהן יזכו לדעת מה עלה בגורל ילדיהן. אך דבר אחד חשוב לדעת: הן נלחמו על הילדים ה"עלומים" שלהן עד יומן האחרון. תהיה זו כעת אחריות הדורות הבאים להילחם על הזכות לחקור ולגלות מה קרה שם, וחובת המדינה לתת סוף־סוף תשובות שישפכו אור על הפרשה.
הדור הוותיק של העולים לישראל בשנות ה־50 וה־60 היה צנוע; אנשים שהגיעו לכאן כי ישראל היא המקום לעם היהודי, וכאן ילדיהם יגדלו כאנשים חופשיים, ללא פחד, ללא רדיפות.
הדור הוותיק בארץ התאפיין באהבת הארץ, במשפחתיות, בשורשיות ובצניעות. זה דור שידע להאכיל משפחה שלמה ממה שהיה אפשר: קמח, תפוח אדמה, קצת שמן. דור ששמר על אחדות וכבוד המשפחה. זה דור שהגיע לכאן כדי לעבוד ולבנות את העתיד שלנו. אנשיו בוודאי משפשפים את עיניהם אל מול מצב המשק הקורס, שבו מאות אלפי מובטלים.
עלינו לזכור: הגאווה הישראלית טמונה באזרחיה. לפני חגי תשרי, צריך להניע את גלגלי העבודה, התעסוקה והתעשייה על כלל היבטיה, האמנותיים והיצרניים.
התרעות פיקוד העורף