למעשה, מה שמונע חגיגות משפחתיות רבות משתתפים הן שתי הנחיות: מגבלת ההתקהלות הקובעת כי לא ישהו יותר מעשרה אנשים במקום סגור; ומגבלת היציאה למרחק של עד 500 מטר ממקום המגורים.
כתוצאה מכך, כפי שפורסם בכתבה בעיתון זה אתמול (“מועד ב’”, 15.9.20), רבים יבחרו לחגוג בטווח ה־500 מטר ובמחיצת עשרה אנשים לכל היותר, ויעשו זאת עם חברים המתגוררים בסמוך ואפילו עם שכנים. אין ספק כי עבור צעירים ומשפחות צעירות זהו פתרון יצירתי על מנת להפיג את הבדידות ולשמור, למרות המגבלות, על רוח החג.
אבל מה יהיה על המבוגרים יותר? ההורים של כולנו? הסבים והסבתות? הקשישים, שחלקם עריריים? מה יהיה עליהם? הם הרי בקבוצת סיכון, והרעיון להסתופף בערב החג עם שכנים או חברים מהשכונה לא רלוונטי עבור רבים מהם. כך, בזמן שילדיהם חוגגים עם חבריהם, הם יישארו לבד.
ולמה בעצם? אם מותר לעשרה אנשים להתקהל בארוחת חג מה זה משנה אם הארוחה תתקיים במרחק של 500 מטר מהבית או 50 קילומטר מהבית? האם הקורונה נוטה להדביק יותר ככל שמתרחקים מהבית? ושוב, כמו בהנחיות קודמות, היגיון אין פה ממש (תיראו מופתעים). על פי הדיווחים, אפילו הפרויקטור פרופ’ רוני גמזו לא רואה חשיבות אפידמיולוגית לאיסור ה־500 מטר.
ברור כי קל יותר למשטרה לאכוף מגבלה של 500 מטר מאשר לערוך ביקורי פתע בבתים בערב החג כדי לוודא שמספר המשתתפים בארוחת החג לא עולה על עשרה, אבל המחיר הנפשי שמשלמים המבוגרים מעל גיל 65, שחייהם השתבשו בגלל הקורונה יותר מאשר כל קבוצה אחרת באוכלוסייה, לא שווה את זה. עבורם, עוד חג לבד או בזוג, ללא הילדים, ללא החגיגה המשפחתית המסורתית, שאותה הם רגילים לקיים מזה עשרות שנים, רק יקצין את תחושת הבדידות הקשה ממילא, שפעמים רבות משפיעה גם על בריאותם הפיזית.
התרעות פיקוד העורף