בן־אוליאל הורשע על פי הודאתו. הוא העיד כי השליך בקבוקי תבערה דרך חלון ביתם של בני המשפחה ושרף אותם למוות. על קירות ביתם ריסס מגן דוד וכתובות אחרות. בית המשפט פסל שתיים מהודאותיו שנגבו בעינויים תוך שימוש באמצעים מיוחדים השמורים למחבלים שיש חשש ממשי שהם “פצצה מתקתקת”, אך קיבל את האחרות. השופטת רות לורך, שעמדה בראש ההרכב, קבעה כי מעשהו של בן־אוליאל נבע מגזענות ומאידיאולוגיה קיצונית וציינה כי הוא לא הביע חרטה על מעשיו.
מיד לאחר הכרעת הדין התגייסו רבנים מבכירי הציונות הדתית למענו של בן־אוליאל. השבוע הם הפיצו קול קורא בכותרת “ושפטתם צדק - נותנים תקווה לעמירם. שמים סוף לעלילה”. תוצאת המשפט מבחינתם מעידה שלא נעשה צדק משום שמלכתחילה אין יסוד להרשעה. לשיטתם, הרוצח הוא הקורבן.
היחיד שאמר בצורה מפורשת שמדובר בעמדה מסוכנת היה הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון, ממנסחי אמנת גביזון־מדן. הוא כתב בעת האחרונה שהוא דואג שמא דברי הרבנים יתפרשו כסלחנות, שתוביל נערי גבעות קיצוניים למעשי נקם. דבריו נפלו על אוזניים ערלות ולא זכו לתהודה ציבורית רחבה.
באווירה שבה ראש הממשלה נתניהו ותומכיו תוקפים את מערכת המשפט השכם והערב, מכרסמים באמינותה ומטילים ספק בניקיון כפיה, הרבנים אינם יוצאי דופן. במקום לנהוג באחריות המחייבת מנהיגים רוחניים האמורים לבטא עמדה ערכית מוסרית־יהודית, הם נוהגים כעסקנים ומעניקים רוח גבית לרוצח שפעל ממניעים אידיאולוגיים פסולים.
הרבנים החתומים על העצומה נושאים גם הם באחריות להקצנה של קבוצות שוליים בציונות הדתית. הגיע הזמן שיעשו חשבון נפש נוקב ויחזרו ללמוד מחכמים שאמרו כי “כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים”. הימים הנוראים שבפתח יכולים לשמש בעבורם הזדמנות לחזור בהם ולבקש מחילה.
התרעות פיקוד העורף